שורד השבי בעדות קשה: "החליטו להכות אותי עם מוט ברזל"

רבני מוקד תהילים ארצי יתפללו עבורכם ביום תשעה באב בכותל המערבי אחר חצות! לחצו כאן לשליחת שמות לתפילה >>>

"אחד מהם הביא חומר ריסוס למזיקים, העמיד אותי בקצה המסדרון, והתיז לי אותו על הפנים – עם עיניים פתוחות. הוא דאג שכל דבר שאגע בו יהיה מרוסס".

את העדות הקשה ומהזעזעת הזו סיפר שורד השבי עומר ונקרט בכנס בלשכת עורכי הדין.

הוא מספר שהמחבלים סיכנו את חייו "בשביל הכיף", וכי "ראה את הסוף". 

"החליטו להכות אותי עם מוט ברזל", הוא משחזר.

"המסדרון היה ברוחב של 90 ס"מ, ובאורך של 9-10 מטרים. מקלחת הייתה פעם בחמישים יום - היו מביאים לי בקבוק קטן", הוא מסביר על המקום בו שהה בזמן השבי.

הוא ישן  על מזרון קטן כשגבו צמוד לקיר, ואת צרכיו נאלץ לעשות בבור.

לאחר חמישים ימים צורפו אליו לשבי החטופים אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל, שעודם חטופים בשבי חמאס. כשהם צורפו, עומר מעיד כי מצבו הנפשי החל אט להשתפר.

"האוכל והמים התחלקו לארבעה, והתנאים הפיזיים נהיו הרבה יותר קשים. אבל ההתעמרות בי הפסיקה", הוא אומר.

לגבי קושי הבדידות הוא משתף:

"הייתי לבד במשך שישה וחצי חודשים".

אפילו המחבלים לא היו נכנסים כמעט למקום בו שהה: "היו נכנסים במצטבר 60 שניות ביום", הוא אומר.

ביום השמונים לחטיפתו הוא הועבר למסדרון:

"זה היה חדר מאוד חשוך, עם מנורה קטנה באמצע. מתחת לאדמה אין זמן".

עוד הוא אומר:

"היה במנהרה לח מאוד, חנוק מאוד, אין אוויר וקשה מאוד לנשום באיזשהו שלב. הייתי 6 חודשים וחצי לבד. נכנסו אליי פעם באף פעם. היו נכנסים אליי ל-60 שניות ביום בזמן שאני במסדרון, כשהכי רחב זה 90 ס"מ, 9 מטרים של אורך וגובה 1.85 - ואני במרכז החדר עם מזרן שיותר רחב מהמסדרון. שם הייתי 420 יום והיו נכנסים פעם-פעמיים ביום ל-30 שניות. כדי לשבש לי את תחושת הזמן יצאו במגמה של 'אין זמן מתחת לאדמה', וכשהם היו מגישים לי אוכל הם הורו עליי להסתובב לפני כדי שלא אראה אותם. מקלחת - התקלחתי פעם ב-50 יום. הביאו לי בקבוק ואמרו לי 'קח, תשטוף את עצמך'. הייתי הולך המון, 6 שעות ביום. מהרגע שליאם אור יצא מהשבי הייתי הולך וחושב וככה הייתי מעביר את היום.

"הייתה לי מראה בשבי כמה פעמים, ורק מראת פנים. אני זוכר שבערך חודש לפני שיצאנו ראיתי שהייתי נראה מאוד רזה, אבל לא ראיתי את הגוף שלי אז לא ידעתי עד כמה. אמרתי לטל ואביתר: 'אני לא כזה רזה, תפסיקו להגזים', והם אמרו במילים עדינות שאני מאוד רזה - הבטן, הפנים, שהצלעות בחוץ, שכל עצמות הפנים שלי בולטות. כשנכנסתי לרעים והסתכלתי במראה הייתי בהלם שאני עד כדי כך רזה".

עוד הוא מוסיף:

"היו תקופות שלא הגענו לפיתה ביום, שלושה-ארבעה שבועות ברצף שאתה נע בין פיתה ביום עם מריחה של גבינה ופול. זה היה או פיתה או אורז. אני יכול לספור על שתי ידיים את הפעמים שקיבלתי פחמימה לא ריקה. קוליטיס זו מחלה שמונעת מתזונה, ואני והגסטרו מסתלבטים שזה היה טוב לקוליטיס. לא היה לי התקף היסטרי, אבל כן היה יותר מפעם אחת שחשתי כאבי בטן קשים לכמה שעות. ידעתי שאני לא אוכל להגיע להטבה בתנאים כאלה. בגלל שהייתי בתת-תזונה זה שיחק במרכאות לטובת הקוליטיס ומנע התקף ארוך טווח".

לגבי רגע שיחרורו, הוא משתף:

"דמיינתי את הרגע הזה של המפגש עם ההורים מאות פעמים. בכל רגע ורגע שדמיינתי את השנייה הזו - לפגוש את אמא ואבא ולחבק אותם - דמיינתי שאבכה כמו ילדה בת שלוש. לא דמיינתי שזו תהיה רמת ההתרגשות. אופוריה לא נורמלית".