יום האזכרה מגיע: מה עושים, ומאיפה זה בא

נר, משניות, עלייה לתורה, תהילים וצדקה – כל מנהג עומד על טעם משלו. כך נראה יום היארצייט אצל יהודים שומרי מסורת, ובמה נבדלות העדות

מתקרב יום השנה לפטירת אדם יקר, ורבים מאיתנו שואלים את אותן שאלות: מה צריך לעשות באותו יום, מה חובה ומה מנהג, ולמה בעצם עושים כך. בכתבה הזאת נעבור על המנהגים המרכזיים, נספר מה מקורם כפי שהוא מובא במקורות, ונסביר איפה העדות נוהגות אחרת.

קודם כל, כמה מילים על השם. המנהג לסמן את יום השנה התקבל ברוב תפוצות ישראל, והשם ״יארצייט״ התפתח במקורו באשכנז. המקור הקדום ביותר לשם מופיע, לפי המסופר, בספר ״המנהגים״ מימי הביניים. בתימן פירשו את השם כראשי תיבות, ורבי יחיא קאפח תרגם אותו ללשון אב ואם. כלומר, כבר בשם עצמו אפשר לראות שמנהגי היום אינם אחידים, ושכל קהילה הוסיפה את הטעם שלה.

אחד המנהגים המוכרים ביותר הוא הדלקת נר נשמה. נוהגים להשאיר אותו דולק, ובבית הקברות מציבים אותו בהתקן בגב המצבה. מאיפה זה בא? מסופר שבמשנה מופיע ״נר של מתים״, ושהגמרא מספרת על רבי יהודה הנשיא שציווה לבניו להדליק נר לאחר פטירתו. לפי ספר ״חסד לאברהם״ של רבי אברהם אזולאי, המנהג מבטא את האמונה בהישארות הנפש, שהיא נמשלה לנר. ויש בזה גם רמז מן הפסוק:

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם

מקורות נוספים מוסיפים טעמים: כבוד לנפטר, נחת רוח לנשמה – ורבינו בחיי כתב ש״הנשמה נהנית בהדלקת הנרות״ – וכן כפרה ותיקון. חשוב לדעת גם שלא כולם ראו את המנהג כחובה מן הדין. היו שכתבו שלנר היארצייט לא מצינו שום רמז בש״ס ובפוסקים, והחתם סופר סבר שעדיף לתת צדקה לעניים. ולכן, אם אתם מדליקים נר, נפלא, ואם אפשר להוסיף לו גם צדקה – מצוין.

ומה בנוגע לסוג הנר? אפשר להדליק נר מכל סוג. לפי תורת הסוד נר שמן הוא העדיף, ויש הנוהגים בנר דונג. ואם אין נר בהישג יד, אפשר להסתפק בנורה חשמלית. זמן ההדלקה הוא מהערב שלפני יום השנה עד הערב שלמחרת, וכשהיום חל בשבת או בחג, מדליקים לפני כניסתם. רבים מדליקים חמישה נרות בתפילות היארצייט, כנגד חמשת רובדי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.

המנהג השני הוא עלייה לתורה. מי שיום השנה שלו חל בשבת שקוראים בה בתורה, חייב להיעלות לתורה. אם היום אינו חל ביום קריאה, נוהגים להעלות אותו בשבת הקרובה לפניו. בקהילות הספרדים נוהגים להעלות את בעל היארצייט למפטיר בשבת שלפני היארצייט. ובמקומות מסוימים התורם קידוש לעילוי נשמת הנפטר בשבת שלפני יום השנה, בדרך כלל בבית הכנסת אחרי התפילה.

והקדיש? הקדיש היתום נאמר ביום השנה בדרך כלל כפי שנאמר בשנת האבלות. מי שרוצה לומר קדיש נוסף לעילוי נשמת אביו, נוהג ללמוד בעשרה, ולקדיש נדרש מניין.

לימוד משניות וצדקה: מה שנשאר לנשמה

המנהג השלישי הוא לימוד תורה לעילוי הנשמה. רבים בציבור הדתי לומדים מסכת שלמה של משנה או תלמוד במהלך השנה הראשונה, ולעיתים אפילו את כל הש״ס, ובסיום נערכת סעודת מצווה. יש הלומדים משניות שמתחילות באותיות ״נשמה״. מי שאינו רגיל בלימוד יכול להתחיל בקטן: פרק אחד של משנה ביום השנה, בשקט, לזכרו.

המנהג הרביעי הוא הצדקה. בשאלות ותשובות שנאספו בנושא נכתב שעיקר התועלת היא בנתינת צדקה לזכרו ובלימוד לעילוי נשמתו. זה נשמע פשוט, אבל זה אולי המנהג הנגיש ביותר לכל אחד ואחת: אין צורך במניין, באבן או בנסיעה לבית הקברות. מניחים מטבע בקופה, תורמים לנזקק, מכינים ארוחה למשפחה שצריכה, ושומרים בלב שזה לזכר היקר שלנו.

ויש גם צום. לפי המסופר, ביום השנה נהג האבל לשעבר לצום ולהתענות כדי לסייע לעילוי נשמת המת. חלק מקהילות האשכנזים נוהגים לצום, והספרדים לא נהגו לצום. בקהילות החסידות רוב האבלים כיום אוכלים ושותים כרגיל ואף עורכים סעודה, ויש שממשיכים במנהג המקורי. אם אתם לא בטוחים איך נהגו במשפחתכם, כדאי לשאול את הוריכם או סבתא וסבא, ולהמשיך את מה שהם מכירים.

כדאי להוסיף משפט על משך המנהגים. יש שכתבו שמנהגי יום השנה נוהגים עד חמישים שנה, ואחרים כתבו שאין להם גבול. לכן, אם יש לכם שאלה מעשית על משפחה מסוימת, כדאי להתייעץ עם הרב של הקהילה.

תהילים באזכרה: איך זה נראה בפועל

ומה בנוגע לתהילים? לפי המסופר, בטקס האזכרה נאמרים תחילה פרקי תהילים ל״ג, ט״ז, י״ז, ע״ב, צ״א, ק״ד וק״ל. אחריהם נאמרים פרקים מתוך מזמור קיט שמתחילים באותיות שמו של הנפטר, ובסוף ארבעה פרקים שמתחילים באותיות ״נשמה״. בסיום נהגו להניח אבן על הקבר, ומקובל להביא פרחים.

גם בנוסח התפילה לעילוי הנשמה יש הבדלים בין העדות. בקהילות הספרדים בעל הקורא אומר תפילת השכבה. בנוסח אשכנז המזרחי נוהגים לומר תפילת ״א-ל מלא רחמים״. בעדות המזרח נוהגים לומר נוסח ״המרחם על כל בריותיו״. ובקצרה, סדר הקריאה ונוסח התפילות משתנה מעדה לעדה, ולכן הכי נכון לנהוג כמנהג המשפחה והקהילה שלכם.

אין צורך בקבר דווקא כדי לומר תהילים לעילוי נשמה. אפשר לקחת ספר תהילים בבית, להדליק נר, ולומר את הפרקים הרגילים יחד עם אחד מבני המשפחה, או באותיות שמו של היקר שלכם. ילדים שאומרים פרק אחד לזכר סבא או סבתא הם מתנה גדולה, וזו דרך נפלאה להעביר הלאה את הזיכרון.

לסיכום, לא צריך לעשות הכול. נר, פרק משנה, צדקה, פרקי תהילים – כל אחד מהם הוא דרך להגיד: אנחנו זוכרים. שתהיה זו אזכרה שמחברת את המשפחה, ושנשמת יקירכם תהיה צרורה בצרור החיים. ואם אתם מחפשים דרך להתחבר ביום הזה, אתם מוזמנים לומר היום פרק תהילים לעילוי נשמתו, גם אם רק אחד.