להרבות בחסד ולמנוע צער: דבר תורה מהרב מנדל לפרשת כי תצא

ראשי התיבות של אלול הם "אני לדודי ודודי לי". בימים אלו יש התעוררות גדולה בנפש היהודי להרבות בצדקה, בעשיית חסד ובהארת פנים אדם לחברו, ובכך להכין את עצמינו לקראת ימי הדין הבאים עלינו לטובה.

המתבונן יראה שדווקא בשבועות אלו של חודש אלול בפרשיות התורה, יש פסוקים רבים על הנושא של מתן צדקה בלב רחב ושמח, תשומת לב מרבית על המידות ודרך ארץ שעל האדם לנהוג בין אדם לחברו. להרבות בחסד ולמנוע צער מאחרים.
 
בפרשת השבוע כתוב "לא תחרוש שור וחמור יחדיו" וביארו ב'דעת זקנים', כי טבע השור שהוא מעלה גרה ולועס את מאכלו זמן רב יותר מהחמור שאינו מעלה גרה, וכאשר יחרשו שניהם יחדיו ישמע החמור שהשור עדיין לועס מאכל בפיו ויבוא לידי צער ומכאוב, בחשבו שהבעלים נתן לשור יותר תבן ממנו, על כן אסרה תורה 'לא תחרוש בשור וחמור יחדיו'.
 
ונתבונן: אם בחמור, שמקנא עבור דמיונותיו, אסרה התורה לחרוש יחדיו עם השור כדי שלא יבוא לידי צער, כמה יש לנו להזהר שלא לצער אדם מישראל, אף במקום שאין הצדק עם זה המצטער.
 
וכן כתב  ב'ספר החינוך' בדבריו על שורש איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו. וזה לשונו: "אענה אף אני חלקי ואומר, כי טעם מצווה זו הוא עניין צער בעלי חיים. כי ידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, וכ"ש לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם בעלי חיים שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכון. וכל חכם לב יקח מזה מוסר, שלא למנות בשום דבר שני אנשים הרחוקים זה מזה בטבעם, או משונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע , הנקלה והנכבד, שאם ראינו שהקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל - אז בוודאי בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם". עד כאן לשונו (באר הפרשה).
 
שבת שלום ומבורך
הרב מנדל