שורדת השבי משחזרת: "היהדות זה הדבר היחידי שהיה לנו שם"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

אלבג תיארה את המציאות הקשה שחוותה בשבי: "שנה וחצי של עינויים, אלימות פיזית, נפשית - ואפילו מינית. אסרו עלינו לבכות, להתחבק, להקשיב אחת לשנייה. היינו לבד, הרגשנו בדיכאון. העבידו אותנו. היינו משרתות שלהם".

כך מתארת שורדת השבי לירי אלבג במוצא השבת האחרונה.

בריאיון לכאן רשת ב' הי מספרת:

"אמרתי להם שיש דיבור על חדירת מחבלים, על פשיטה. ב-7:44 כבר ירו עלינו, לא נפגעתי. וזהו, ונותקה השיחה. מחבל רעול פנים נכנס עם הקנה, הציץ, רואה שיש שם בנות, ויוצא החוצה, נבהל לרגע. הם לא ציפו לראות כזאת קבוצה של בנות בתוך מיגונית במחנה צבאי.

"אזקו אותנו ואמרו לנו שאנחנו הולכות לעזה. נכנסו לרכב, ג'יפ צבאי, ישבנו על הרצפה שלו. ועלינו 16 מחבלים בערך. האזרחים בעזה קיבלו אותנו בריקודים ושריקות. ואז הגענו לדירה הראשונה, שם הכול התחיל. היינו בבית ארבעה חטופים - אביבה, קית' ואגם. בדירה היו ארבעה מחבלים ומשפחה של אחד מהם - אימא ושלוש ילדות קטנות בגיל שלוש, שנה וחצי ושלושה חודשים. 11 איש בדירת שני חדרים קטנה. המחבלים ישנו בסלון או איתנו, אנחנו היינו בחדר אחד והמשפחה בחדר השני.

"ירדנו למנהרה שם פגשנו את רומי גונן. ואז יום אחרי זה דפנה ואלה אליקים הצטרפו אלינו. יום אחרי אמילי דמארי הצטרפה. היינו שש בנות בכלוב קטן בגובה מטר וחצי, לא יכולנו לעמוד. האוכל? שתי פיתות לכולנו, אלו היו התנאים".

היא ממשיכה ומתארת:

"שמענו שיש מלחמה, הרגשנו את הבומים. אמרו לנו שיש דיבור על משא ומתן. אמרו לנו 'אתם חלק מזה', כלומר אנחנו חלק מהעסקה הזאת, והחזקנו בזה שתכף אנחנו בבית, הנשים והילדים. בזמן הפסקת האש עברנו לחדר גדול יותר, ואז נעמה לוי הצטרפה אלינו, שזה מבחינתי היה האיחוד שלנו".

אבל השחרור לא הגיע:

"היה דיכאון. חשבנו לעצמנו איך זה לא אנחנו, איך אנחנו לא כלולות, אנחנו נשים שיכולות להיאנס, איך אנחנו עדיין שם. המחבלים סיפרו לנו שלישראל לא הסכימה לקבל גופות רק אנשים בחיים, ואנחנו חשבנו לעצמנו: 'מה אתם עושים? איך אתם מפוצצים דבר כזה? השתגענו שם'. לאט עבר עוד יום ועוד יום, אמרנו אולי מחר, ואז חנוכה התקרב. חשבנו שאולי יהיה נס, קיווינו.

"נס לא היה. ביקשנו נרות, לא הצליחו למצוא לנו, אבל הביאו לנו נר חשמלי, הדלקנו אותו ועשינו על זה את התפילה ושרנו על זה שירי חנוכה. לקחו לנו את כל מה שאנחנו מכירות. היהדות זה הדבר היחידי שהיה לנו שם, משהו שונה מהם. אין מה לעשות, הדת זה הדבר היחידי שהבדיל אותנו מהם באותה תקופה, כי אכלנו כמוהם, ישבנו כמוהם, היינו צריכות לדבר כמוהם ורק התפילות היה משהו אחר".

היא ממשיכה ומספרת:

"הגענו לדירה עם המחבלים ואני אומרת להם שני דברים - מחברת ורדיו. מאיפה האומץ לבקש? לא יודעת, אמרתי, אני אנסה, מקסימום יגידו לנו לא. ובאותו ערב הוא כבר הביא לנו רדיו, אני זוכרת ששמענו שם את השיר 'מעליות' של דודו טסה ו'נגמר' של עידן עמדי. המוזיקה החזיקה אותי.

"הייתה תקופה אחרי זה, בחודש אפריל, שכבר הייתי לוקחת על דעת עצמי את הרדיו. אמרתי להם שאני לוקחת את הרדיו, קרה שאמרתי להם שאני מקשיבה לריאיון, וביקשתי שלא יפריעו לי, עד שהוא אסר עלינו. שמעתי הרבה את המשפחה שלי, זה נתן לי כוחות.

"כשהיה יום הזיכרון ויום השואה ביקשנו מהמחבלים נרות כדי להדליק. עמדנו בצפירה. הם לא הבינו למה אנחנו עומדות וגם ממש קיווינו שהם לא ייכנסו לחדר, אבל ברגע שהסתיימה הצפירה הם קראו לנו לסלון, זה היה ביום השואה. הם נכנסו לחדר והם ראו אותנו יושבות ומסתכלות על הנר של יום השואה, על הנרות שהדלקנו. הם לא הבינו, הם יצאו מהחדר ונראו קצת מבוהלים, הם פחדו לרגע, נראה לי הם חשבו שאנחנו באיזה כת או משהו".

על רגע השיחרור, היא מספרת:

"יום אחד אמרו לי תתלבשי, את יוצאת לעשות עוד סרטון. עשינו סיבוב ורכב עצר לידנו, החלון נפתח ומאחור ראיתי את קרינה, דניאלה ונעמה יושבות. הסתכלתי עליהן, הן הסתכלו עליי והיינו בהלם. הן כבר ידעו. ואז, אחרי כמה סיבובים, אני נכנסת לאוטו והן אומרות לי: 'לירי, מחר חוזרים הביתה'. לא האמנתי. הן אמרו לי 'לירי, רומי, אמילי ודורון כבר שבוע בבית, אנחנו יוצאות מחר הביתה'. לא האמנתי עד שהגעתי לידיים של צה"ל".