עומר שם טוב, ששהה 505 ימים בשבי בעזה: "לא היה ייאוש לרגע"

בספרו החדש הוא חוזר לימי השבי ולתקווה שלא עזבה אותו לרגע

עומר שם טוב, ששוחרר לאחר 505 ימים בשבי בעזה, מתאר בספרו החדש את התקופה הקשה ביותר שעבר. לפי הדיווח, הוא הוחזק 50 ימים בתא זעיר עמוק מתחת לאדמה, כשהמזון שקיבל הלך והצטמצם, והקושי הנפשי היה הקשה מכל התלאות. הוא מספר כי גם תהליך הכתיבה של הספר היה חלק מהדרך שלו להחלים. למרות הכול, כפי שנמסר, התקווה לשוב הביתה לא עזבה אותו אף לרגע.

עומר עצמו מתאר זאת במילים פשוטות: "זה לא היה ייאוש, לא היה ייאוש לרגע, תמיד האמנתי שאני אחזור הביתה". הוא מספר שבכל פעם שהיה קשה יותר, הוא חזר ואמר לעצמו שהוא חי, שהוא נושם, ושמשפחתו מחכה לו בבית. הוא מוסיף שלא הטיל ספק לרגע בכך שמשפחתו פועלת למענו, והמחשבה עליהם הייתה חלק מהכוח שהחזיק אותו לאורך כל הדרך.

יש בכך תזכורת גדולה: לא בהכחשה מתמודדים עם קושי, אלא בפעולה. עומר עצמו אמר שהוא מאמין שדרך עשייה מגיע הריפוי, ושהכתיבה עזרה לו להוציא החוצה משהו כבד וגדול. גם אנחנו יכולים לקחת מכך עידוד - לפעמים הצעד הראשון להקלה הוא לא לשתוק, אלא לפנות בתפילה, לדבר, ולתת למה שכואב מקום לצאת.

אנחנו בוחרים לקחת מהסיפור הזה את החלק שנוגע לכולנו. לא כל אחד עובר שבי, אבל כל אחד מכיר רגעים של חושך אישי, קשיים שאין עם מי לחלוק אותם. הבחירה להמשיך להאמין, לנשום, ולזכור שיש מי שמחכה - היא כוח שקיים בכל אחד מאיתנו, גם היום, גם ברגעים הכי סגורים. אנחנו לא תמיד יודעים מה עובר על מי שלצידנו, ולפעמים דווקא מילה טובה, תפילה בשקט או תשומת לב קטנה הן אלה שמזכירות לאדם שהוא לא לבד. גם זו דרך להיות שם בשביל מישהו, בדיוק כמו שהמשפחה הייתה שם בשביל עומר.

קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'

בואו נתפלל יחד להמשך החלמתו השלמה של עומר, ולכל מי שעדיין נושא איתו קשיים נסתרים שאיש לא רואה. אפשר לומר פרק תהילים לרפואת הנפש והגוף, לשתף את מי שזקוק היום לתזכורת הזו, ולהזכיר לעצמנו שגם ברגע הכי חשוך, אפשר להמשיך להאמין ולקוות.