שורדת השואה שחוגגת 100: "מודה לקב"ה על כל השנים"

"אני נרגשת לעמוד כאן היום. לחגוג מאה שנה זו זכות גדולה, מעטים זוכים לכך. בחיים שלי היו ימים טובים והיו ימים אפלים וקשים. הודות לקדוש ברוך הוא הגעתי עד הלום בבריאות טובה".

כך אמרה בהתרגשות גדולה מינה בויאר, ששרדה את התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושי - השואה - ציינה לאחרונה את יום הולדתה ה-100 באירוע משפחתי מרגש שבו הקיפו אותה עשרות מצאצאיה.

המפגש, שהפך לחגיגה של חיות ושל המשכיות, היה עדות חיה לניצחון הרוח על פני הייאוש, ובו בחרה בויאר לחלוק את רגשותיה העמוקים עם הדורות שזכתה להעמיד בארץ ישראל.

בפתח האירוע, קולה של בויאר נשמע נרגש בעת שבירכה את ברכת שהחיינו, כשהיא אומרת: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". הרגע הזה סימן את תחילתו של מסע נוסטלגי ומלא בהודיה.

עבור בויאר, הקמת המשפחה היא התשובה המוחצת לכל מה שעברה בשנות השואה. היא ראתה בנוכחותם של בני משפחתה את עדות הניצחון שלה, כפי שהסבירה:

"הקמתי כאן משפחה לתפארת. ראיתי דורות ממשיכים בארץ ישראל. זה הניצחון הגדול שלי, וזו השמחה שלי".

היא לא שכחה להוקיר תודה על נוכחותם של יקיריה, והוסיפה:

"תודה שבאתם לחגוג איתי. ההשתתפות שלכם בשמחתי היא המתנה הכי יפה עבורי. אני מודה לקדוש ברוך הוא על כל השנים".

את המעמד המיוחד חתמה בויאר בבקשה משותפת מצאצאיה לקרוא יחד את מזמור לתודה, כביטוי של הערכה וכנות על החיים שזכתה להם ועל הדורות שראתה צומחים סביבה.

בסיום דבריה, בירכה את הנוכחים באומרה: "תודה לכולכם וברוכים תהיו". 

בת דודתה של מינה, רבקה ליפשיץ, כתבה יומן במהלך התקוה הנוראה. באחד הימים כתבה כך:

"אני צוחקת על כל העולם. אני היהודיה המסכנה מהגטו. אני שלא יודעת מה יהיה איתי מחר. אני צוחקת על כל העולם כי יש לי משענת, כי יש לי את המשענת הגדולה, הענקית של האמונה. כי אני מאמינה! וככה אני חזקה יותר, עשירה יותר ושווה יותר מהאחרים. אלוקים, אני כל כך מודה לך!!!".

בראיון לאתר וואינט, אמרה מינה על הציטוט הזה:

"היא הייתה בעלת אמונה וקינאתי בה. האמונה שלה הייתה טהורה כל כך. אם יש ה' הוא יעזור לנו ונינצל, היא חשבה ואמרה. אני הייתי יותר מבוגרת. ראיתי את החיים קצת אחרת. שאני לא שולטת בשום דבר. והם יכולים לעשות מה שבא להם. יחד עם זאת, ה' שמר עליי. עובדה שאני עדיין חיה. היה זמן שקינאתי במתים שהם כבר לא יסבלו. אבל יצר החיים הוא חזק מאוד.

"החינוך עזר לי. למרות שהאמונה קצת התפוגגה עם הזמן, הבסיס היה כל כך חזק, אם כי שאלנו שאלות. אולי אנחנו טעינו. אולי אנחנו אשמים. למה זה מגיע לנו. אחרי השואה חזרה האמונה. בלי אמונה החיים תפלים. אין לך בשביל מה לחיות. עם אמונה יש תקווה גם כשאת רואה את המוות מול העיניים".