למה מוותרים דווקא רגע לפני שהישועה מגיעה?

רבני מוקד תהילים ארצי יתפללו עבורכם ביום תשעה באב בכותל המערבי אחר חצות! לחצו כאן לשליחת שמות לתפילה >>>

אברהם ושרה חיכו שנים ארוכות עד שנולד להם יצחק. חזקיהו המלך קיבל נבואה שהוא עומד למות ולא ויתר על התפילה

יש רגעים בחיים שבהם מרגישים שכל התפילות כבר נאמרו וכל ההשתדלות כבר נעשתה, ובכל זאת שום דבר לא זז ממקומו. מי שמחכה לפרנסה טובה יותר, מי שמתפלל לזיווג, מי שמבקש רפואה או שלום בית - מכירים את התחושה הזאת היטב. ככל שהזמן חולף, מתגנבת ללב מחשבה קשה: "אולי זה כבר לא יקרה". דווקא ברגע הזה, כשנדמה שהכול אבוד, רבים מרגישים שהם עומדים להרים ידיים.

אבל שני סיפורים מהמקורות שלנו מראים דווקא את ההפך הגמור: לפעמים ההמתנה הארוכה והכואבת ביותר היא זו שקודמת לישועה הגדולה ביותר. התורה מלמדת אותנו שהמתנה אינה בהכרח סימן לדחייה - לעיתים היא עצמה חלק מהדרך אל הישועה.

קשה להסביר את זה למי שנמצא בתוך ההמתנה עצמה. כשעוברים לילות של דאגה, כשכל שיחת טלפון עלולה לבשר בשורה טובה או קשה, כשכל תפילה נאמרת מחדש בלי לדעת אם היא תיענה - קשה לראות רחוק מעבר לרגע הנוכחי. בדיוק בשביל הרגעים האלה חוזרים אליהם שוב ושוב הסיפורים הגדולים של האמונה, כי הם מזכירים שההיסטוריה של עם ישראל מלאה בדוגמאות שבהן הישועה הגיעה בדיוק כשנדמה היה שאין לה עוד סיכוי.

אחד הסיפורים הידועים בתנ"ך הוא המתנתם הארוכה של אברהם ושרה לילד. הקב"ה הבטיח לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע" - אך שנים רבות חלפו עד שההבטחה הזאת התממשה בפועל. מבחינה אנושית, נדמה היה שהסיכוי הולך ופוחת עם כל שנה שחולפת. ואז, דווקא כשהדבר נראה הכי בלתי אפשרי, הגיעה הישועה ונולד יצחק.

אי אפשר שלא לעצור רגע על הפער הזה: בין ההבטחה לבין ההתגשמות עברו שנים ארוכות שבהן מבחוץ לא נראה שום סימן לשינוי. מי שהיה מסתכל על אברהם ושרה מהצד, לא היה רואה נס בדרך - רק המתנה שמתארכת. וזה בדיוק הלקח: הישועה יכולה להתבשל הרחק מהעין, גם כשמבחוץ נראה שכלום לא זז.

שתי דמויות שקיבלו הבטחה ברורה, ובכל זאת נדרשו לחכות שנים כדי לראות אותה מתגשמת. לא הבטחה שהתממשה למחרת, לא ישועה שהגיעה ברגע הנוח. דווקא הפער הזה, בין ההבטחה לבין ההתגשמות, הוא מה שהופך את הסיפור הזה לחיזוק אמיתי עבור כל מי שנמצא היום בתוך המתנה משלו - בין אם היא נמשכת חודשים ובין אם היא נמשכת שנים.

הנבואה הקשה שקיבל חזקיהו המלך

סיפור נוסף, אולי המחזק שבהם, מופיע בספר ישעיהו ובגמרא. המלך חזקיהו חלה במחלה קשה, והנביא ישעיהו הגיע אליו עם נבואה קשה מנשוא: "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה". לא נבואה מעורפלת, לא רמז - אלא הודעה ברורה שהקץ קרוב.

ובכל זאת, למרות הבשורה הקשה הזאת, חזקיהו לא איבד תקווה. הוא פנה בתפילה מעומק הלב, מתוך אמונה שגם כאשר המצב נראה סופי לחלוטין - עדיין יש מקום לרחמי שמים. חז"ל מביאים את דבריו במילים שמלוות דורות של מתפללים: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל ימנע עצמו מן הרחמים". ובעקבות תפילתו, הקב"ה הוסיף לו חמש עשרה שנות חיים.

מי שמכיר את הסיפור הזה יודע כמה קשה שלא להתרגש כל פעם מחדש. אדם שקיבל בשורה שנשמעת סופית, לא ויתר על הפנייה כלפי מעלה. וזה בדיוק המסר שממשיך ללוות אותנו עד היום: התפילה לא נעצרת במקום שבו השכל האנושי אומר "אין עוד מה לעשות".

ואי אפשר שלא לחשוב על פסוק שמלווה דורות של מתפללים בדיוק ברגעים כאלה - רגעים שבהם ההיגיון מציע לוותר, והלב עדיין מבקש לקוות עוד קצת:

"קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז, יד)

זו לא הבטחה שכל בקשה תיענה בדיוק כפי שביקשנו. זו תזכורת לכך שהקשר עם הקב"ה לא נבנה על תוצאות מיידיות, אלא על אמונה שממשיכה גם כשההמתנה מתארכת.

כשהתקווה נחלשת - ומה עושים איתה

סיפורו של חזקיהו אינו מלמד שכל תפילה תתקבל תמיד בדיוק כפי שאדם מבקש, אלא מדגיש שגם ברגעים הקשים ביותר אסור לוותר על הקשר עם הקב"ה. האדם אינו רואה תמיד את התמונה המלאה, ולכן עליו להמשיך להתפלל ולהאמין - גם כשהשקט שבחוץ לא אומר כלום על מה שקורה מאחורי הקלעים.

מבחינה אנושית, ככל שההמתנה מתארכת - כך הכוחות נשחקים. קל לחשוב שאין טעם להמשיך להתפלל או להשתדל, שכבר ניסינו הכול ופשוט לא הלך. אבל דווקא ברגעים הללו, סיפוריהם של אברהם ושרה ושל חזקיהו המלך מזכירים לנו שהאדם אינו רואה את התמונה השלמה. ייתכן שהישועה עדיין אינה נראית לעין, אך אין זה אומר שהיא אינה יכולה להגיע - ולפעמים דווקא כשהיא הכי לא נראית, היא הכי קרובה.

לא תמיד נבין מדוע הדברים מתעכבים. לפעמים רק במבט לאחור אפשר לראות איך כל שלב, גם הקשה ביותר, הוביל בסוף לטובה. זה לא הופך את ההמתנה לקלה יותר, אבל זה כן משנה איך מסתכלים עליה: לא כדחייה, אלא כחלק מדרך שעדיין לא נגמרה.

אז בפעם הבאה שנדמה לכם שהתפילה כבר לא עוזרת, שההמתנה ארוכה מדי ושאין טעם להמשיך - אולי דווקא זה הרגע לזכור את אברהם ושרה, ואת חזקיהו המלך. שניהם קיבלו הבטחה, ושניהם נדרשו להמשיך ולהחזיק בה גם כשהמציאות לא הראתה שום סימן חיצוני שהיא בדרך להתגשם. וזה בדיוק מה שמבקשים מאיתנו: להמשיך להאמין גם ברגע שבו הכי קשה להאמין.

כל עוד יש חיים - יש מקום לרחמי שמים, ויש מקום להמשיך לקוות. אתם מוזמנים לומר יחד איתנו פרק תהילים, או לשלוח שם של יקיריכם לתפילה - לפעמים דווקא הבקשה השקטה הזו היא מה שמזיז דברים בשמים.