בנים או עבדים? מה שקובע איך נעמוד לדין בראש השנה

עוד רגע נעמוד לדין, ויש שאלה אחת שמקדימה את כל השאר באותו יום גדול. פרשת השבוע חושפת בדיוק מה קובע לאיזה צד נשתייך

עוד מעט נעמוד לדין. בראש השנה, כשספרי החיים נפתחים מחדש, יש שאלה אחת שמקדימה את כל השאר: באיזו עמדה אנחנו ניצבים לפני הבורא - כבנים, או כעבדים? הפער בין השתיים הוא עולם ומלואו, וההבדל ביניהן יכול לשנות איך בדיוק יתייחסו אלינו למעלה בימים הקרובים.

הפיוט המוכר "אבינו מלכנו" טומן בתוכו את השאלה הזו כבר במבנה שלו: קודם "אבינו", ורק אחר כך "מלכנו". וזה לא סתם סדר מקרי. כלפי בן, גם כשהוא טועה וסוטה מהדרך, פועלת מידת הרחמים - "כרחם אב על בנים". אבל כלפי עבד שמפר את הכללים, מופעלת מידת הדין במלוא חומרתה, בלי הנחות ובלי ותרנות. אז השאלה המתבקשת היא איך בכלל קובעים לאיזו קטגוריה אנחנו שייכים.

התשובה, מסתבר, נמצאת כמה פרשות קודם, בפרשת ראה: "בנים אתם לה' אלוקיכם לא תתגודדו". חז"ל דרשו מהמילה "תתגודדו" איסור להתפצל לכיתות וסיעות - "לא תעשו אגודות אגודות". וכאן עולה שאלה שלא מובנת מאליה: למה דווקא לפני איסור הפילוג, מקדימה התורה ומזכירה "בנים אתם לה' אלוקיכם"? התשובה שעולה מכך היא יסוד של ממש: ריבונו של עולם חפץ באחדות בין בניו, ומריבת אחים סותרת את עצם ההגדרה של "בן". במילים אחרות, אחת מאבני הבוחן להיחשב "בן" ולזכות ביחס הרחום שנלווה למעמד הזה, היא היכולת לעמוד באגודה אחת, בלי מחלוקת.

פרשת ניצבים, הנקראת סמוך לראש השנה, נפתחת בתמונה מרשימה: כל שכבות העם, מראשי השבטים ועד חוטבי העצים ושואבי המים, ניצבים יחד לפני ה' בברית אחת.

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם

יש מי שקוראים בפסוק הזה רמז לא רק לרגע ההיסטורי ההוא, אלא ליום ראש השנה עצמו - יום שבו כולנו, על כל הדרגות השונות שלנו, ניצבים מחדש לפני מקור החיים ויונקים ממנו חיות לשנה הבאה.

התנאי לכך הוא בדיוק אותו תנאי: שוויון ואחדות בין כל עשר הדרגות המנויות בפסוק - "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך". כשזה קורה, מאיר עלינו האור האבהי, ואנחנו זוכים מחדש לתואר "בנים אתם לה' אלוקיכם". חשוב להבהיר - זו לא קריאה למחוק היררכיה או ייחוד. יש מעמד לתלמידי חכמים, יש מדרגות שונות בעם, יש שבטים ויש חטיבות - אבל כולם יחד. בדיוק כפי שנרמז בפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". דווקא ההתכנסות המשותפת של השבטים השונים היא שמולידה את המלכת ה'.

עיקרון האחדות הזה לא נעצר בראש השנה - הוא ממשיך ומלווה אותנו לכל אורך חודש תשרי. בערב יום כיפור נהוג שכולם מבקשים ומעניקים מחילה זה לזה, ומסלקים את כל המחיצות שהצטברו במשך השנה. בתפילת כל נדרי רשאים להתפלל גם מי שנחשבים "העבריינים", ובחג הסוכות ארבעת המינים נלקחים דווקא באגודה אחת. ועם זאת, יש כאן דקות מעניינת: האתרוג עצמו נשאר נפרד, רק מוצמד לשאר המינים כדי שישפיע מקרבתו עליהם, מבלי להתמזג איתם לגמרי.

אולי לא במקרה תשרי הוא החודש השביעי, והמספר שבע מסמל ביהדות נקודת איחוד - שש הקצוות שבמרחב, שמתאחדות כולן סביב נקודת מרכז אחת.

גם לאחדות יש גבולות

עם כל הדגש הזה על אחדות, יש כאן איזון חשוב שאסור לפספס. הפסוק "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" מתייחס למי שמעמיד את עצמו כחלק מהעם ומהאמונה. מי שמוציא את עצמו באופן מוחלט מהמסגרת הזו - אין חובה לצרפו בכפייה, ולעיתים אף נדרש ריחוק רגשי מסוים. אחדות אמיתית היא לא טשטוש של כל גבול.

בעל התניא, בפרק ל"ב, מבחין הבחנה עדינה בעניין הזה. כלפי מי שהוא "חברנו" בתורה ובמצוות וטעה, יש מקום גם לתוכחה, וגם - לפי הצורך - למידה מסוימת של ריחוק. אבל כלפי מי שרחוק מעולם התורה, הדרך שונה לגמרי: זו הדרך של הלל הזקן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - למשוך בחבלי אהבה, ואפילו אם לא תמיד מצליחים לקרב, עצם המאמץ כבר שכרו איתו. בסופו של דבר, גם התוכחה וגם האהבה, כשהן מגיעות ממקום נכון, הן שתיהן ביטוי לאותה שאיפה בדיוק: לראות בכל יהודי בן, ולא זר.

אם כן, השאלה שעל הפרק בימים הקרובים היא לא רק "מה נעשה טוב יותר השנה", אלא גם "האם נעמוד יחד?". האחדות, לפי המקורות, היא לא איזה מנהג יפה שאפשר לוותר עליו - היא תנאי של ממש להיכלל בקטגוריית ה"בנים" ולזכות ביחס הרחום שנלווה אליה.

וזה לא חייב להישאר ברמה הרעיונית. אפשר לקחת את זה הביתה ממש: לחשוב על קרוב משפחה שיש איתו קרע ישן, על שכנה שכבר זמן לא מדברים איתה, על חבר שהתרחק - ולבדוק אם יש דרך, ולו קטנה, לצמצם את המרחק לפני שנכנסים לימים הנוראים. לא מדובר בטשטוש הבדלים או בהתעלמות מעוולות אמיתיות, אלא בבדיקה כנה: האם המחלוקת הזו עדיין משרתת מטרה, או שהיא רק ממשיכה להתקיים מתוך הרגל.

ואי אפשר שלא לחשוב על זה גם דרך פרקי תהילים שרבים נוהגים לומר בימים האלה. יש שמרגישים, כשהם אומרים תהילים בחודש הזה, כמה השירה הזו כולה געגוע של בן אל אביו - לא פחד של עבד מאדונו. אולי דווקא בימים שבין ניצבים לראש השנה, כשאומרים את הפרקים האלה יחד, אנחנו בעצם מתרגלים להיות "בנים" - לא רק בתפילה שבפה, אלא באחדות שבינינו.

אז אולי השנה, לפני שמבקשים רחמים, כדאי לעצור רגע ולבדוק: איפה יש לנו מחלוקת שאפשר לרפא, מחיצה שאפשר להסיר, קרוב או רחוק שאפשר לקרב אליו קצת יותר. אתם מוזמנים לקחת על עצמכם פרק תהילים אחד בימים הקרובים, לומר אותו יחד עם מי שאתם אוהבים, ואולי אפילו לשלוח את השם של מי שזקוק לזה עכשיו לתפילה משותפת. זה בדיוק הרגע לעמוד יחד - כולנו, על כל הדרגות שלנו - לפני מי שמחכה לראות בנו בנים.