50 יום לבד בחושך מוחלט: הרגע שבו עומר שם טוב ויתר על הכל - וזה שינה אצלו הכל

סיפור השבי שמאחורי בקבוק מיץ ענבים קטן שהחזיק מעמד עד חודשיים לפני השחרור

חמישים ימים. ככה, לבד, בתוך מנהרה חשוכה. שורד השבי עומר שם טוב סיפר איך הוא עבר את התקופה הזאת - התקופה הקשה ביותר מתוך כל השבי הארוך שלו. הוא לא היה עם חטופים אחרים, ולא עם המחבלים. רק הוא, החושך, והרעב הקיצוני.

הוא תיאר תא כל כך קטן שאי אפשר לעמוד בו, ואי אפשר אפילו לפרוס בו ידיים. פנס קטן שהדליק פעם ביום, כדי לדעת שהוא עדיין רואה. ביום הראשון, הוא סיפר, פשוט נחנקים בחושך הזה ולא יודעים מה לעשות. היה אסור לו אפילו לצעוק - ולכן, כשכתב לעצמו רשימה של דברים שהוא רוצה לעשות ברגע שהוא חוזר הביתה, אחד הדברים היה: לצעוק.

גם היום, אחרי שחזר, הוא מספר שהחוויה הזאת לא נעלמת. יש לו פוסט טראומה: לפעמים זה חמור, והוא פתאום קופא, ולפעמים זה רק רגע שמזכיר לו מישהו או משהו - והוא ממשיך הלאה. אבל לצד זה, הוא מספר על משהו אחר לגמרי שקרה לו שם, בפנים, בחושך - שינוי שהוא עצמו מגדיר כמו הפיכת האמונה למשהו פיזי ממש.

לדבריו, אחרי פרק זמן מסוים בתוך הבידוד הקשה ביותר, הייתה לו מעין שיחה עם אלוהים. הוא סיפר שבאותו רגע הוא פשוט נכנע - אמר שמעכשיו יהיה מה שיהיה, ושה' יעשה בו כרצונו. ומאותו רגע, הוא מספר, נוצרה לו שגרה. הוא היה עושה מדיטציה, מדמיין דברים, ולדבריו הדמיון הפך למוחשי ואמיתי כל כך, שהוא ממש "ראה" אותו לנגד עיניו.

הוא עצמו ניסח את זה כך: תמיד האמין באלוהים, אבל מעולם לא היה לו החיבור העמוק הזה. ולדבריו, ברגע שבוטחים בה' באמת, וכשנותנים לו את החיים - כל האמונה מתחילה להיות פיזית, ומתחילה להיות אמיתית מאוד.

אפשר לעצור כאן רגע, עוד לפני שממשיכים הלאה בסיפור. יש הבדל גדול בין אמונה שיושבת בראש, כידע או כהרגל, לבין ביטחון שיושב בגוף ממש - ביטחון שמלווה כל נשימה. אי אפשר שלא לחשוב שהמעבר הזה, מהאמונה השכלית לביטחון הפיזי, הוא בדיוק מה שרבים מאיתנו מחפשים גם בחיים הרגילים שלנו, הרחק מכל שבי ומכל מנהרה - הרגע שבו אמונה מפסיקה להיות רעיון יפה, והופכת להיות המקום שאנחנו נשענים עליו כשקשה. זה לא קורה בבת אחת, וגם לא בשלמות מהיום הראשון - זה תהליך שדורש רגע של נכונות להניח את השליטה בצד, ולתת מקום למשהו גדול יותר מאיתנו. וכשזה כבר קורה, זה משנה לא רק את מה שחושבים, אלא גם את איך שמרגישים בתוך הגוף ממש, בכל רגע נתון, גם בלי שום מילים.

בקבוק מיץ ענבים קטן, וקידוש שהחזיק עד חודשיים לפני השחרור

בתקופה אחרת של השבי, כששהה שם טוב בדירה יחד עם איתי רגב, קרה שם רגע יוצא דופן. לדבריו, יום אחד נכנס מחבל למקום, ובידו בקבוק קטן של מיץ ענבים - בקבוק שלטענתו נשלח על ידי מיה רגב, אחרי שקיבלה אותו בבית החולים. שני הבחורים הבינו למה זה יכול לשמש: קידוש. והיה להם אפילו, לצדו, קצת בייגלה.

על פי הדיווח, הם שמרו על הבקבוק הקטן הזה תקופה ארוכה, ובכל ערב שבת השתמשו רק בכמות זעירה ממנו. הבקבוק החזיק מעמד עד כחודשיים לפני ששם טוב שוחרר. כל יום שישי, כפי שסופר, היו ממלאים את הפקק הקטן במעט מיץ ענבים, ועושים איתו קידוש.

ואי אפשר שלא לעצור רגע על התמונה הזאת. בתוך השבי, בלי חופש, בלי ביטחון במה יביא הרגע הבא - הדבר שהחזיק הכי הרבה זמן היה בדיוק הדבר הכי קטן: כמה טיפות מיץ ענבים, כל שבוע, לקידוש. לא הבטחה גדולה. לא מחווה מרשימה. פעולה קטנה, שחוזרת על עצמה, שאומרת: גם כאן, גם עכשיו, אנחנו עדיין מקדשים. ואולי זה בדיוק ההפך ממה שהיינו מצפים - שדווקא במקום שבו הכי הרבה נלקח מאדם, מה שנשאר איתו הוא הדבר הכי פשוט: לברך, להודות, לקדש על מה שיש.

אולי זה בדיוק הלקח שאפשר לקחת מהסיפור הזה. אנחנו לא נמצאים במנהרה, ברוך ה', אבל כולנו מכירים ימים שמרגישים חשוכים משלנו - ימים של דאגה, של המתנה, של אי ודאות. אפשר לראות בסיפור הזה שגם פעולה קטנה שחוזרת כל שבוע מחזיקה אדם. אולי גם אנחנו יכולים לבנות ביטחון בה' לא דרך הבטחות גדולות לעצמנו, אלא דרך פעולה קטנה ויומיומית שאנחנו שומרים עליה בעקביות. לא צריך לחכות לרגע דרמטי כדי להתחיל, ואי אפשר להתחיל מהכול בבת אחת - אבל אפשר לבחור דבר אחד קטן, ולהחזיק בו. הכוח לא נמצא בגודל של הפעולה, אלא בעקביות שלה: לחזור עליה שוב ושוב, גם ביום שקשה, גם ביום שלא מתחשק, גם ביום שנדמה שאין טעם. דווקא החזרה הזאת, השבועית והשקטה, היא מה שבסופו של דבר בונה ביטחון אמיתי - לא הבטחה גדולה לעצמנו שנעמוד בה יום אחד, אלא הרגל קטן שכבר מחזיקים בו היום. כמה דוגמאות פשוטות, שכל אחד יכול לבחור לעצמו:

• לומר פרק תהלים קבוע, באותה שעה, כל יום
• לברך ברכה מתוך כוונה אמיתית, ולא רק מתוך הרגל
• לקחת רגע של שקט ממש לפני הדלקת נרות שבת

"ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא" (תהלים כ"ז, א')

מי שמכיר את מזמור כ"ז בתהלים יודע שהוא נפתח בדיוק בפסוק הזה - ה' כאור, וה' כישועה. שם טוב עצמו הבטיח לעצמו, עוד בשבי, שברגע שיחזור הוא יפיץ אור ושמחה, וינסה להעביר הלאה את מה שהוא חווה. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו, כשהסיפור שלו מגיע גם אלינו - וממשיך הלאה, לכל מי שקורא אותו.

קשה לקרוא את הסיפור הזה ולא להרגיש צורך להודות, ולא לבקש. אז בואו לא נשאיר את זה רק כרגש חולף - אפשר לומר יחד פרק תהלים לרפואת הפצועים ולשלומם והחלמתם הנפשית של כל מי שעדיין נושאים את הצלקות של הימים ההם. ומי שרוצה, מוזמנים לשתף את השם של מישהו קרוב שזקוק לתפילה - בעזרת ה' נאמר עליו תהלים ביחד.