למה תמיד מרגישים שחסר לנו עוד קצת, גם כשיש הכל?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

כמעט תמיד, ברגע שמשהו טוב קורה לנו, הראש כבר קופץ לדבר הבא שעדיין חסר. פרשת כי תבוא מראה שיש דרך אחרת - לעצור באמצע התנועה ולומר תודה על מה שכבר יש

כולנו מכירים את הרגע הזה. משהו שהתפללנו עליו סוף סוף קורה, בעיה שהטרידה שבועות נפתרת, חלום ישן מתגשם. לכמה דקות יש שמחה אמיתית. ואז, כמעט בלי לשים לב, הראש כבר עובר לדבר הבא - מה עדיין חסר, מה אפשר לשפר, מה עוד צריך. ההישג לא נעלם, אבל הוא הופך מהר מאוד לרצפה החדשה שעליה עומדים. ושוב מרגישים שלא מספיק.

אנחנו רגילים לחשוב שהשמחה תלויה בכמות הטוב שיש לנו. אם רק יהיה עוד קצת כסף, זמן, ביטחון, הצלחה או שקט - נוכל סוף סוף לנשום. אבל החיים מראים תנועה הפוכה: כמעט כל דבר שפעם נראה לנו כמו חלום רחוק הופך במהרה למצב הרגיל, וקו הסיום זז קדימה. עדיין לא מספיק. יש הבדל בין תחושת "יש לי מספיק" לבין שמחה טהורה שלא תלויה בשום דבר חיצוני - וההבדל הזה נמצא בדיוק בלב פרשת השבוע, פרשת כי תבוא.

פרשת כי תבוא מציעה תרגול אחר: אדם נכנס לארץ, עובד את אדמתו, מחכה לגשם, ורואה את הפרי הראשון שלו מבשיל. הוא לא מחכה שהשדה כולו יתמלא ושכל הבעיות ייפתרו. הוא מסמן את הפרי הראשון, מעלה אותו לירושלים, ומספר שם סיפור שמתחיל הרבה לפניו: "ארמי אובד אבי" - הירידה למצרים, השעבוד, היציאה, וההגעה לארץ. רק אחרי שהפרי הפרטי שלו נכנס לתוך הסיפור הגדול, אומרת התורה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך".

השמחה כאן היא לא תגובה להצלחת היבול. להפך - היא זו שיוצרת לה מקום. האדם עוצר, מבחין במה שהגיע אליו, מכיר בכך שלא הוא לבדו יצר את הכול, ומשתף בטוב גם את מי שאין לו שדה משלו - את הלוי ואת הגר. הוא מוציא את הפרי מהמחסן הפרטי שלו אל מרחב שבו הטוב שלו נהיה חלק משמחתם של אחרים. השפע נהיה שמחה רק כשהוא מפסיק להיות מובן מאליו.

הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה הראשי לשעבר של רמת השרון, ניסח את זה במשפט חד: "הניסיון בדורות קודמים היה המחסור. הניסיון בדורנו הוא השפע". כשיש מעט, קל לזהות כל תוספת כטוב. כשיש הרבה, קל לשכוח לראות בכלל מה יש - ודווקא זה הניסיון האמיתי. אפשר לשמוע במשפט הזה תזכורת: ככל שיש יותר, קל יותר לפספס את מה שכבר קיבלנו, ודווקא משום כך העצירה להודות נעשית קשה יותר - ומשמעותית יותר. וזו בדיוק הנקודה שפרשת כי תבוא מבקשת ללמד לפני שהיא מגיעה לפרקי התוכחה: לא כמה יש, אלא האם עוצרים לראות את זה.

למה קוראים לזה "מרוב כל" ולא "מחוסר כל"

בהמשך הפרשה, בתוך פרקי התוכחה הקשים, מופיע פסוק שנשמע כמעט פרדוקסלי: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". בקריאה ראשונה אפשר לחשוב שמדובר בעונש על מי שלא חייך מספיק. אבל רש"י מסביר את זה אחרת: "מרוב כל" הוא בדיוק הזמן שבו היה לאדם שפע גדול, אבל עדיין לא היה לו "כלי קבלה" מתאים בשבילו - הוא פשוט לא ראה את מה שיש לו, ולכן דווקא מתוך השפע הוא הרגיש בחוסר. זו לא תגובה שרירותית. זהו תיאור מדויק של מה שקורה לבני אדם: יש להם הכול, ועדיין הם מרגישים שאין להם כלום.

קהלת, שמכיר את התנועה הזאת מקרוב, מבחין בין שני דברים שנשמעים דומים אבל רחוקים זה מזה. יש "אושר" - תחושת אישור שיש מספיק, שתלויה תמיד במשהו חיצוני שיכול להשתנות ברגע. ויש שמחה טהורה, שלא תלויה בכמות. אליה אפשר להגיע גם כשהשדה עוד לא מלא, גם כשהעבודה עוד לא נגמרה, גם כשהתפילה עוד לא נענתה במלואה.

שפע שלא עוצרים בדרך נשאר תקוע

יש תנועת נפש טבעית שמתוארת במשפט קצר: "יש לו מנה - רוצה מאתיים". כל פעם שכלי הקבלה שלנו מתמלא, הוא מוגדל כדי שנוכל לקבל הרבה יותר - וכשהכלי הקטן מלא אבל הכלי הגדול עדיין ריק, נשארת תחושת חוסר, גם באמצע שפע ממשי.

בשפת הקבלה יש לתנועה הזאת תיקון: שפע אמיתי מורגש רק כשהוא מכוון להשפיע גם על מישהו אחר - "לקבל על מנת להשפיע". קבלה שנשארת רק אצלנו משאירה מהר מאוד טעם מר. אבל כשעוצרים, מכירים במקור הטוב, ונותנים ממנו הלאה - ואפילו רק אומרים תודה על מה שקיבלנו - נבנה בתוכנו כלי שיכול להחזיק שפע בלי להיבלע בו. זה בדיוק מה שקורה במצוות הביכורים: השמחה על הפרי הראשון לא נשארת סגורה אצל בעל השדה. היא כוללת באותו משפט ממש את בני הבית, את הלוי ואת הגר - את מי שאין לו שדה משלו.

וזה בעצם הלקח הכי מעשי של הפרשה: אי אפשר לחכות שהכול יסתדר כדי להתחיל לומר תודה. מצוות הביכורים לא מחכה שהשדה יתמלא. היא מתחילה כבר בפרי הראשון. היא מלמדת לעצור באמצע התנועה, לפני היעד הבא, ולומר בקול: יש כאן טוב. השמחה האמיתית היא לא הסוף של הרצון להתקדם - היא ההחלטה לא לתת לרצון הבא למחוק את מה שכבר הגיע.

ואי אפשר שלא לחשוב על זה גם דרך ספר תהילים, שכולו בעצם תרגול של אותה עצירה. דוד המלך כותב מתוך מצבים קשים ולא פתורים, ובכל זאת פותח שוב ושוב במילות הודיה. וגם בפרקי תהילים רבים ההודיה לא מחכה לפתרון מושלם - היא מתחילה כבר ברגע שמזהים איזה טוב, קטן ככל שיהיה, שכבר נמצא כאן ועכשיו.

אז אולי הדבר הכי פשוט לעשות עכשיו, ממש באמצע השבוע, הוא לעצור לרגע - לא כדי לבדוק מה עוד חסר, אלא כדי לומר תודה על מה שכבר יש. קחו רגע, אמרו יחד איתנו פרק תהילים, ואם יש לכם מישהו יקר שזקוק לתפילה - שתפו אותנו בשמו. לפעמים השמחה של אחד נהיית שמחה של כולנו, בדיוק כמו הביכורים שהגיעו לירושלים ולא נשארו בשדה של אף אחד לבדו.