44 שנה חיכתה המשפחה לתשובה: איך ה' סגר את המעגל?

44 שנה חיפשה משפחה תשובה על מה שקרה לבן שלה בקרב רחוק. השבוע, בלילה אחד, ההשגחה הביאה סוף לסיפור שאיש כבר לא היה בטוח שיסתיים

יש שאלות שמלוות משפחה שלמה במשך עשרות שנים, בלי מנוח. השאלה של משפחת כ"ץ הייתה פשוטה ואיומה כאחד: מה קרה ליהודה? השבוע, אחרי 44 שנה, הגיעה תשובה. צה"ל, בשיתוף המוסד, איתר במבצע מיוחד ממצאים אישיים השייכים לחלל יהודה כ"ץ הי"ד - האחרון משלושה נעדרים מקרב שהתרחש עוד לפני שרוב הקוראים כאן נולדו.

הממצאים אותרו בלילה שבין יום שני לשלישי, במבצע מיוחד שהתבסס על מידע מודיעיני שאסף אגף המודיעין של צה"ל. מיד עם איתורם הם הועברו למשפחתו של כ"ץ, לצורך בחינה. כשהפרטים האלה נחשפים, קשה שלא להרגיש גל של רגשות מעורבים: הקלה, כאב, וסוף-סוף, גם קצת שקט.

כדי להבין את המשקל של הרגע הזה, צריך לחזור אחורה, ל-11 ביוני 1982. זה היה היום השישי למבצע "שלום הגליל", וישראל הייתה מעורבת בקרב עז בבקעת הלבנון - קרב סולטן יעקוב. באותו קרב נהרגו 20 לוחמי צה"ל, עשרות נפצעו, ושישה חיילים הוגדרו נעדרים. יהודה כ"ץ היה אחד מהם.

עם השנים התבהר גורלם של שלושה מהנעדרים: זוהר ליפשיץ נהרג וגופתו הוחזרה עוד לאחר המלחמה, אריק ליברמן שוחרר מהשבי הסורי, וחזי שי שוחרר במסגרת עסקת ג'יבריל. אבל לגבי שלושה אחרים - זכריה באומל, צבי פלדמן, ויהודה כ"ץ - נותרה שנים ארוכות שתיקה כבדה. אף אחד לא ידע מה קרה להם, ואף אחד לא יכול היה להבטיח למשפחות שלהם תשובה.

התשובות הגיעו בטפטוף, אחרי עשרות שנים של המתנה. גופתו של זכריה באומל הושבה לישראל באפריל 2019. גופתו של צבי פלדמן הושבה במבצע חשאי של המוסד במאי 2025. ועכשיו, יותר משנה אחר כך, הגיע תורו של יהודה כ"ץ - האחרון מבין השלושה שגורלם לא נודע.

אבי רט, שלחם לצידו של יהודה בקרב עצמו, סיפר בריאיון לכאן רשת ב' על התחושות שמלוות אותו מאז: "המבט של המשפחה מלווה אותך כל החיים – מבט של 'לא השלמת את המלאכה'. ברוך השם, זו סגירת מעגל שיש בה התרת ספקות, אבל גם כאב גדול. זה על המצפון שלנו". במילים האלה יש הכל: ההקלה, הכאב, והתחושה שמשהו כבד סוף-סוף ירד מהלב.

משפחת כ"ץ לא הפסיקה להיאבק במשך כל השנים האלה. הם סירבו להשלים עם ההכרזה על יהודה כחלל, ועקבו בקפידה אחר כל ידיעה על שחרור אסירים מבתי כלא בסוריה, מתוך אמונה שאולי, בכל זאת, יש תשובה שממתינה להם. אחותו, פרחיה היימן-כץ, סיפרה לפני כשנתיים על התהייה שליוותה אותה: "הרי הטנק היה בידיהם. לאן נעלם יהודה?" - שאלה שלא הרפתה ממנה, ושרק עכשיו, אחרי 44 שנה, מקבלת מענה.

כשמסתכלים אחורה על כל התהליך - מקרב אחד ביום קיץ אחד ב-1982, ועד ללילה שבין שני לשלישי השבוע - קשה שלא להרגיש שהזמן, שנראה כאילו הוא רק מרחיק תשובות, בסופו של דבר גם מקרב אותן. ארבעים וארבע שנה זה יותר ממחצית חיים. זה דור שלם שגדל בלי לדעת מה עלה בגורל בן המשפחה שלו. ובכל זאת, גם אחרי כל הזמן הזה, התשובה הגיעה.

כשהתפילה היא כל מה שנשאר

הכתבה הזו מספרת עובדות: קרב, נעדרים, שנים של חוסר ודאות, ולבסוף - תשובה. אבל אי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים על סיפור כזה, על כל המשפחות שממשיכות לחכות. על כל תפילה שנאמרת שנה אחר שנה, בלי לדעת אם היא תיענה מחר, בעוד שנה, או בעוד עשרות שנים. הקב"ה מנהל את העולם בקצב שלו, לא בקצב שלנו - וזה בדיוק המקום הכי קשה להישאר בו נאמנים.

מי שמכיר את מזמור כ"ז בתהילים מכיר גם את הפסוק שמלווה בדיוק את הרגעים האלה, של המתנה ארוכה מדי:

קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' (תהלים כז, יד)

המילה "קווה" חוזרת בפסוק הזה פעמיים - כאילו דוד המלך עצמו יודע שפעם אחת של תקווה לא מספיקה. צריך לקוות, ואז לקוות שוב. גם כשהשנים עוברות. גם כשנראה שהתשובה לא תגיע. משפחת כ"ץ לא ידעה במשך 44 שנה איך הסיפור שלה ייגמר - ובכל זאת המשיכה לשאול, לחפש, ולא לוותר. וזה בדיוק מה שאנחנו, כקוראים, יכולים ללמוד מהרגע הזה: שגם המתנה ארוכה מאוד לא אומרת שאין תשובה בדרך.

מה עושים עם סיפור כזה

רובנו לא מחכים 44 שנה לתשובה על שאלה אחת גדולה. אבל כמעט כולנו מחזיקים איזושהי תפילה ישנה, בקשה שחוזרת כל פעם מחדש בלב, ולפעמים גם תחושה שהיא כבר לא בטוחה שהיא תיענה. הסיפור של יהודה כ"ץ מזכיר לנו שההשגחה הפרטית לא עובדת לפי לוח זמנים שאנחנו יכולים לחזות - אבל היא כן עובדת, גם אם לוקח לה זמן שנראה לנו בלתי אפשרי.

יש משהו מיוחד בלהתפלל על מישהו שאנחנו לא מכירים באופן אישי. יהודה כ"ץ הוא לא קרוב משפחה שלנו, ולרובנו הוא גם לא היה מוכר לפני השבוע הזה. ובכל זאת, ברגע שקוראים את הסיפור שלו, קשה שלא להרגיש שותפות - כי כולנו, בסופו של דבר, מבינים מה זה לחכות לתשובה שלא בטוחים שתגיע. וזו בדיוק הנקודה שבה תפילה של אדם זר, שנאמרת בלב שלם, יכולה לעשות משהו.

אפשר לקחת מכאן החלטה קטנה ופשוטה: לא לוותר על התפילה הישנה שלנו, גם אם היא כבר הפכה לחלק מהשגרה ואנחנו כמעט שכחנו למה בכלל התחלנו לבקש אותה. ואפשר גם לחשוב, ולו לרגע, על משפחות אחרות שעדיין מחכות - למשפחת כ"ץ עצמה, שעכשיו עוברת ימים לא פשוטים של זיהוי ואבל מחודש, ולכל מי שממתין הערב לתשובה על שאלה שאין לו עליה שום שליטה.

בואו נקדיש כמה רגעים היום, ונאמר יחד פרק תהילים לעילוי נשמתו של יהודה כ"ץ הי"ד, ולנחמת משפחתו ומשפחות הנעדרים כולן. ואם יש בלב שלכם שם של מישהו שממתין לתשובה משלו - שתפו אותו בתגובות, ונשמח להתפלל יחד גם עליו.