מה רבי אליהו לופיאן הבין כשהבן שלו לא זיהה אותו

בבית החולים שכב הילד של רבי אליהו לופיאן זצ"ל, חולה מאוד, ולא הכיר יותר את הסובבים אותו. יום אחד הוא הביט גם באביו ושאל אותו מי הוא

רבי אליהו לופיאן זצ"ל מספר בספרו "לב אליהו" סיפור אישי וכואב במיוחד. הבן שלו היה חולה מאוד, ל"ע. יום אחד, כשהילד שכב בבית החולים, הגיעו חבריו לבקר אותו. הילד, שהיה ממש חולה, לא זיהה אותם. הוא פנה לאביו ושאל: "טאטי, טאטי, מי אלה? מי אלה הילדים האלה שבאו?"

קשה לתאר את הכאב שהיה בלב האב באותו רגע. רבי אליהו ענה לבנו: "תראה אותם, אלה החברים שלך!" אבל הילד לא הכיר אותם. כעבור כמה ימים חזר אותו תרחיש, הפעם עם האחים של הילד: הם הגיעו לבקר, והילד שוב הביט באביו ושאל, "טאטי, מי אלה? מי הילדים האלה?" גם הפעם לא היה שום ניצוץ של הכרה, וליבו של רבי אליהו כאב מחדש.

אבל הרגע הקשה מכולם היה אחר. רבי אליהו מספר: "אתם יודעים מה שבר לי את הלב? שבר לי את הלב שיום אחד נכנסתי, והבן שלי שאל אותי: 'מי אתה?'" באותו רגע, הוא אומר, הבין סוף סוף עד כמה המצב באמת קשה. "כשהילד שלי לא זיהה אותי, הבנתי שהמצב שלו ממש קשה. זה היה המצב הכי גרוע", הוא מעיד.

ומכאן רבי אליהו עובר למקום אחר לגמרי. הוא שואל: הילד שלו - שהוא מטפל בו, מאכיל אותו, בא אליו כל יום, עושה בשבילו הכול - לא מכיר אותו? ומכאן אפשר להמשיך אל התמונה הגדולה יותר: מי שלא מכיר את אבא שבשמיים - מצבו קשה. להכיר את הקדוש ברוך הוא באמת זה לזכור שהוא מלך העולם, א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו אהבה ללא תנאים, בדיוק כמו שאב אוהב את ילדו גם כשהילד לא מזהה אותו.

ואם עוצרים לרגע ומתבוננים - בכל מה שיש בבית, בחיים, ברגעים הקטנים - רואים שהכול מתנה. בן או בת הזוג, המקרר, השולחן, השבת, הילדים, הבריאות, הנשימה, העיניים. הכול, הכול מגיע מהקדוש ברוך הוא. על כל דבר שיש לנו רשומה, כביכול, הקדשה אישית ממלך העולם.

זו בדיוק הנקודה שממנה מתחילה תקופת הסליחות. אי אפשר להתחיל לומר סליחות בלי לומר קודם "אשרי". הסליחות לא נפתחות ב"בן אדם מה לך נרדם" - הן נפתחות בשבח ובתודה, מתוך תהלים פ"ד ה' ותהלים קמ"ה א':

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה... תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ

כשבאים לומר סליחות, משבחים קודם כל את ה', אומרים תודה. כי סליחות אי אפשר לומר בלי לפתוח את הלב בתודה, בלי לפתוח את הלב בהבנה כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו. וכשיודעים להודות, נותנים לנו עוד ועוד - שנים ארוכות, נעימות וטובות. כשהקדוש ברוך הוא רואה שאנחנו יודעים להודות, שאנחנו מעריכים את כל המתנות, הוא פותח לנו את השער לשנה החדשה, ואומר לנו: בואו, אני מעביר אתכם לשנה טובה ומתוקה יותר.

הכרת הטוב היא השער לתפילה

ואי אפשר שלא לחשוב על זה גם כשפותחים ספר תהילים. הרבה פעמים אנחנו רצים ישר לבקש - לישועה, לרפואה, לפרנסה, לזיווג. אבל לא מעט ממזמורי התהילים פותחים בהלל ובשבח, ורק אחר כך מגיעה הבקשה. ובמזמור ק' בתהילים, "מזמור לתודה", יש רמז לאותו שער ממש:

בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה, הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ

השער עצמו נפתח בתודה. לא בבקשה, לא בתלונה - בתודה. וזה בדיוק מה שקורה כשלא מכירים את מי שעומד מולנו - קשה גם להודות, וקשה גם לבקש כמו שצריך.

אולי בגלל זה, כשפותחים בבוקר את העיניים, כשקמים בריאים, כשיש שולחן ובית ומשפחה - שווה לעצור רגע לפני שממשיכים ישר לבקשות של היום. לזכור שמי שנותן את כל זה מחכה, כביכול, לתשובה לשאלה הפשוטה: האם אנחנו מכירים אותו.

קל להזדהות עם הילד מהסיפור, גם בלי לעבור מה שהוא עבר. יש רגעים שבהם אנחנו עסוקים כל כך, טרודים כל כך בדאגות היומיום, שאנחנו שוכחים להסתכל למי שעומד לידנו כל הזמן. אנחנו רצים בין דאגה לדאגה, בין בקשה לבקשה, ושוכחים לעצור ולומר תודה על מה שכבר יש לנו. רבי אליהו לופיאן, דרך הכאב האישי שלו, מזכיר לנו כמה זה כואב - גם לנו, וגם, אם אפשר לומר כך, כביכול למעלה - כשלא מזהים את מי שנותן הכול.

רגע של הכרה, כל יום מחדש

אפשר לקחת מכאן משהו מעשי, לא רק מרגש. לפני שממשיכים לרשימת הבקשות של היום - הבריאות, הפרנסה, השלום בבית, הישועות שכולנו זקוקים להן - אפשר לעצור לרגע אחד ולהכיר. להכיר בכך שהיכולת לקום בבוקר היא מתנה. שהיכולת לנשום, לראות, לחשוב, להתפלל - הכול מתנה. וכשמתחילים משם, מתוך הכרה אמיתית, גם הבקשות עצמן משתנות. הן כבר לא יוצאות מתוך מקום של חוסר, אלא מתוך מקום של קרבה - כמו ילד שפונה לאבא שהוא מכיר, ולא לזר.

וזה בדיוק מה שקורה בתפילת הסליחות, ובעצם בכל תפילה. מי שפותח בהודיה, מגיע לבקשה ממקום אחר לגמרי. לא ממקום של תלונה, אלא ממקום של קרבה. הסיפור של רבי אליהו לופיאן משאיר לנו תזכורת פשוטה שאפשר לקחת איתנו כל יום, לא רק בימי הסליחות: קודם להכיר, ואז לבקש.

ואולי הדרך הכי פשוטה להתחיל היא מרגע קטן אחד. רגע של הכרה. אפשר להתחיל היום, ממש עכשיו, באמירת פרק תהילים אחד מתוך תודה, לא רק מתוך בקשה. ואם יש בלב שם של מישהו שזקוק לישועה, אפשר לשתף אותו עם הסובבים אותנו, ולבקש מהם שיצטרפו אלינו בתפילה. תפילה שיוצאת מתוך הכרת הטוב, כמו שהסיפור הזה מזכיר לנו, היא באמת שער אחר לגמרי - שער שממנו קל יותר להיכנס, ומתוכו קל יותר גם לבקש, וקל יותר גם להאמין שהבקשה הזאת באמת נשמעת.