איך ממשיכים להגיד תודה גם כשהלב שבור?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

איילת פישר איבדה את בנה נבו שנהרג בבית חנון, ובלוויה שלו אמרה משפט אחד שקשה לשכוח - הנה הסיפור מאחוריו

איילת פישר, בת 49 מברוכין ואמא לארבעה, ישבה מול אמילי עמרוסי בפרק חדש של הפודקאסט "ניתוח לב פתוח" וסיפרה על הרגע הכי גרוע בחיים שלה. בסוף השיחה היא אמרה משפט אחד על הלוויה של בנה נבו, שנהרג בבית חנון: "אין לי תלונות, רק תודות".

עמרוסי פותחת את השיחה, כדרכה בכל פרק, בשאלה הקבועה של הפודקאסט - איך נראה הרגע הכי גרוע בחיים. איילת לא מתחמקת מהשאלה, וחוזרת ישר אל הרגע שבו הכל השתנה.

איילת מספרת שירון, בעלה, ביקש ממנה לעזוב הרצאה ולחזור הביתה. כשהיא נכנסה הביתה היא ראתה אותו בוכה בפעם הראשונה בחייו, ומאחוריו שלושה קצינים. "רק אדמה שנפערת, ואתה נופל, ונופל, ונופל", היא מתארת את הרגע ההוא. כשעמרוסי שואלת אותה מה זה בוכה, איילת מתקנת: "זה לא בוכה, זה שבור, זה מרוסק". היא ידעה מיד שמדובר בנבו, כי בנה השני, דניאל, לא היה באותה תקופה בלחימה.

ואז היא חוזרת אל המפגש האחרון עם נבו, יומיים לפני מותו. "שאלת אותו ככה, נבו, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך?" היא נזכרת. "אז הוא אומר לי, איך אני יכול לשכוח? את אומרת את זה כל חמש דקות. אז אמרתי לו, מצוין, ככה אני רוצה שתלך. משפט האחרון בינינו". משפט קטן שהפך לדבר האחרון שאמא ובן הספיקו לומר זה לזה.

איילת עובדת כיועצת תיכון ומדריכת מניעת אובדנות במשרד החינוך, ומוכשרת גם כמלווה רוחנית. היא מספרת שכבר כילדה משכה אותה השאלה של החיים והמוות, וכי הספר שפתח לה את הנושא היה "המוות חשוב לחיים" של אליזבת קובלר-רוס. את עבודתה במניעת אובדנות היא מתארת כחלק ממערכת החינוך, ומציינת שישראל נמנית עם המדינות המובילות בעולם בתחום הזה. וכשעמרוסי שואלת אותה אם ההכשרה שלה הכינה אותה לאובדן של בנה שלה, היא עונה במשפט אחד: "כל החיים הכינו אותי".

בשיחה היא גם מסבירה את ההבדל בין שני העולמות שבהם היא פועלת. ליווי רוחני, היא אומרת, זה לתת יד למי שהולך אל המוות, מי שאין לו דרך אחרת. מניעת אובדנות היא בדיוק ההפך: "את מנסה לנעול את השער... להדליק אורות אחרים". על אנשים שנמצאים בנקודה הכי חשוכה היא אומרת: "יש חושך מאוד מאוד גדול, הכל סוגר אליך, זה נראה שאין אופציות". וכשעמרוסי שואלת אם בכלל אפשר, מבחוץ, להדליק אור עבור נפש סגורה, התשובה שלה קצרה וברורה: "בהרבה מקרים כן". שני העולמות האלה, מניעת אובדנות וליווי רוחני, נשמעים רחוקים זה מזה - אבל בשיחה עצמה אפשר לשמוע איך אצל איילת הם התחברו לדבר אחד.

קשר שלא נגמר

איילת מתארת בשיחה קשר מתמשך עם נשמתו של נבו. "אני מרגישה שבמותו הוא עושה את זה עוד הרבה יותר... זה ממש איזשהו סוג של מצפן", היא אומרת. ואי אפשר שלא לחשוב, כששומעים משפט כזה, על אמונה עתיקה שמלווה אותנו כעם - שהקשר בין הורים לילדים, בין נשמות שאהבו זו את זו, לא נגמר עם המוות. מי שמכיר תפילה או פרק תהילים שנאמרים לעילוי נשמה, יודע שהמילים האלה הן בדיוק הניסיון הזה להמשיך את הקשר, גם כשהעיניים כבר לא רואות. אולי בגלל זה כל כך הרבה אנשים בוחרים לומר פרק תהילים לזכר מישהו שאבד - זו דרך להמשיך לדבר איתו, גם בלי מילים.

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

הפסוק הזה, מתהלים קי"ח, הוא אולי אחד המשפטים הכי קשים לומר ברגע של אובדן - להודות דווקא כשהלב שבור. ובכל זאת, זה בדיוק מה שאיילת פישר עשתה בלוויה של בנה. היא לא דיברה על תלונות. היא דיברה על תודה. ואולי זו בדיוק הנקודה שממנה אפשר ללמוד ממנה משהו - לא איך להפסיק לכאוב, אלא איך להמשיך לראות טוב גם כשהכאב לא עוזב.

לקראת סוף השיחה היא מספרת גם על המסעות שהיא מארגנת לטנזניה, יחד עם הבן הצעיר שלה יובל ועם משפחות שכולות נוספות, בשיתוף עם עמותות אימג'ין ו-One Family. היא מתארת את הקבלה שהקבוצה שלה קיבלה בבית ספר בטנזניה - ילדים שרצים לקראתם בשירה וריקודים - ואת המפגש בין האחים השכולים שהגיעו למסע. "כל החברה הצעירים שם הופכים להיות חבורה של חברה צעירים שהם כולם באותה סירה", היא מתארת. "פתאום אתה מאפשר להם להיות הם, מאפשר להם לא להיות האח של".

המשפט הזה - "לא להיות האח של" - אולי מסביר יותר מכל דבר אחר מה איילת פישר עושה מאז שאיבדה את נבו. היא לא מנסה למחוק את הכאב, והיא גם לא מסתירה אותו. היא פשוט ממשיכה לחפש איפה עוד אפשר להדליק אור - בעבודה שלה, במשפחות אחרות, במסע לאפריקה, ובכל פעם שהיא נזכרת במשפט האחרון שאמרה לבנה. ואולי זו בדיוק ההגדרה של להמשיך לחיות אחרי אובדן - לא לשכוח, אלא למצוא לכאב תפקיד.

יש משהו בסיפור הזה שנשאר איתנו הרבה אחרי שסוגרים את הפודקאסט. אולי זו התזכורת שגם ברגע הכי שבור אפשר עדיין למצוא מילה של תודה. אולי זה המשפט הפשוט שאיילת הספיקה להגיד לנבו יומיים לפני שהלך - "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך" - שממשיך להדהד גם עכשיו, אצל כל מי ששומע אותו.

מי שרוצה, מוזמנים לומר פרק תהילים לעילוי נשמתו של נבו פישר, או לשלוח שם לתפילה של מי שזקוקים לחיזוק הזה. לפעמים זו הדרך הכי פשוטה להמשיך את מה שאיילת התחילה - להמשיך להודות, גם כשקשה.