היא לא הייתה אמורה לצאת מיחידת הטיפול הנמרץ - אז איך חנה בכל זאת הגיעה לחתונת ביתה?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

אמא שמאושפזת בטיפול נמרץ ותלויה לגמרי בחמצן, ובכל זאת מגיעה לחתונת הבת - זה הסיפור שריגש השבוע בבית החולים שערי צדק בירושלים, אורחים וצוותי הרפואה גם יחד

בבית החולים שערי צדק בירושלים קרה השבוע משהו שלא רואים כל יום. מיכל וטל היו אמורים להתחתן רק בעוד שנה, אבל כשהם הבינו שאמא של הכלה, חנה, מאושפזת ביחידה לטיפול נמרץ ונזקקת לאספקת חמצן גבוהה באופן רציף, הם החליטו לא לחכות. הזוג הצעיר הקדים את החתונה - כדי שחנה תוכל להיות שם, ממש לידם, ברגע הכי גדול בחייהם.

הבעיה הייתה שחנה, כאמור, תלויה לחלוטין באספקת חמצן רציפה, ומאושפזת ביחידה לטיפול נמרץ. לצאת מהמחלקה, ולו לזמן קצר, לא היה עניין פשוט בכלל. אבל צוות בית החולים לא ויתר ולא הסתפק בלהגיד שזה בלתי אפשרי. כדי לאפשר לחנה לחגוג יחד עם כולם ובאותה נשימה להמשיך את הטיפול הרפואי שלה בלי שום הפסקה, הצוות הפיק את כל האירוע במיוחד וגם דאג להתאים לה מכשיר מיוחד ליום החתונה עצמו.

מדובר במכשיר שמספק אספקת חמצן בזרימה גבוהה, ופועל על סוללה בעלת יכולת אספקה ארוכת טווח. בזכותו, למרות התלות המקסימלית שלה בחמצן, חנה יכלה לצאת מהמחלקה ולהתנייד - כל זאת תוך ליווי צמוד ומתמיד של היחידה לטיפול נשימתי, שלא הרפתה ממנה לרגע אחד.

וכך, כשהיא מלווה בצוותים הרפואיים, חנה יצאה מהמחלקה והגיעה לחתונה כדי ללוות מקרוב את בתה ברגע המאושר בחייה. האירוע נערך במתחם המשפחות של המחלקה הכירורגית בשערי צדק, ועשרות קרובים של הזוג הצעיר והמשפחה הגיעו כדי לחגוג יחד ולאחל לחנה איחולי החלמה מהירה.

האירוע נגע בכל הנוכחים - האורחים וצוותי בית החולים כאחד. חדר שרגיל לראות דאגה ומתח הפך, ליום אחד, לחדר של שמחה גדולה.

אותם עשרות קרובים שהגיעו לחגוג הם גם אלה שאיחלו לחנה החלמה מהירה. שמחת החתונה ואיחולי ההחלמה התקיימו יחד, באותו רגע ובאותו מקום, בלי שום סתירה ביניהם.

זה לא סתם עוד אירוע שמח. זו תזכורת לכך שגם בתוך המקומות הכי קשים - מחלקה של טיפול נמרץ, מכונות, צינורות, ניטור רציף - יכולה לצמוח שמחה אמיתית. שאנשים, גם כשהם עסוקים בהישרדות היומיומית, לא מוותרים על הרגעים הגדולים. שאפשר לחגוג גם ממיטת אשפוז, אם רק מישהו מוכן להתאמץ בשביל זה. ולפעמים דווקא במקום הכי לא צפוי לזה - מסדרון של בית חולים, מחלקה כירורגית - צומח רגע כזה, שקשה להישאר אדישים אליו.

הצוות הרפואי בשערי צדק, על כל היחידות שהיו מעורבות בזה, לא היה חייב לעשות דבר מעבר לטיפול הרפואי השוטף. הם יכלו להסתפק בלשמור על חנה יציבה ובטוחה, בדיוק כמו שעושים בכל יום רגיל. אבל הם בחרו להתאמץ עוד קצת, לחשוב יחד עם המשפחה, למצוא פתרון טכני שיאפשר את הבלתי אפשרי, ולהפוך חדר בטיפול נמרץ לנקודת מוצא של חתונה שלמה. יש בזה, בלי להגזים, נס קטן - לא נס של שינוי המציאות הרפואית, אלא נס של אנשים שרואים מעבר לפרוטוקול, ופשוט דואגים אחד לשני.

התקווה שלא נשברה, גם מהמיטה בטיפול נמרץ

אי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים סיפור כזה, כמה תקווה ואמונה מלוות משפחות שעוברות תקופה כזאת. אף אחד לא כותב את זה במפורש בידיעה עצמה, אבל כל מי שליווה פעם קרוב משפחה בטיפול נמרץ יודע כמה כוח יש בלחכות לרגע אחד קטן, לתקווה אחת גדולה - ולראות אותה, בסוף, מתגשמת ממש מול העיניים. חנה חיכתה לחתונת בתה, ובסוף היא הייתה שם. לא מהמסך, לא בטלפון, לא דרך תמונות ששלחו לה אחר כך - שם ממש, לידה של מיכל, ברגע הכי מאושר בחיים של הבת שלה.

מי שמכיר את פרק ל בתהלים יודע בדיוק על מה מדובר. דוד המלך כותב שם על מעבר בין יגון לשמחה, בין שקט כבד למחול. "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" - הפכת את הבכי שלי לריקוד, פתחת את השק ואזרת אותי בשמחה. קשה שלא לחשוב על החדר בטיפול נמרץ, על אולם החתונה שהיה קרוב אליו יותר מתמיד באותו יום, ועל אמא אחת שקיבלה בדיוק את זה - את הבכי שהופך למחול, ממש מול העיניים שלה.

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה (תהלים ל, יב)

ואולי זה בדיוק מה שהופך את הסיפור הזה למיוחד כל כך. לא רק המכשיר הרפואי המתוחכם, לא רק ההיערכות הלוגיסטית המרשימה - אלא העובדה שמאחורי כל זה עמדו אנשים שהבינו שיש דברים שאי אפשר לדחות, ושהרצון של משפחה שלמה להיות יחד באותו רגע שווה כל מאמץ אפשרי. זה סוג של אמונה בפני עצמה: להאמין שאפשר עוד למצוא פתרון, גם כשהמצב נראה סגור לגמרי. ואולי גם תזכורת לכך שתפילה ופעולה לא סותרות זו את זו - אפשר להתפלל לרפואתה של חנה, ובמקביל לעשות כל מה שאפשר כדי שהיא לא תפספס את הרגע.

הסיפור של חנה, מיכל וטל מזכיר לכולנו כמה חשוב לא לוותר על התקווה, גם ברגעים הכי קשים ומורכבים. הוא גם מזכיר שהרגעים הגדולים בחיים - חתונה, לידה, החלמה - לא תמיד מגיעים בדיוק כמו שתכננו, אבל הם עדיין יכולים להגיע, לפעמים בדרך שאף אחד לא ציפה לה.

אתם ודאי מכירים מישהי או מישהו שנמצאים עכשיו במקום דומה לחנה - מחכים לרגע שלהם, לבשורה טובה, להחלמה שמתמהמהת ומתעכבת. אפשר לקחת רגע ולומר בשבילם פרק תהלים, או לשלוח לנו את השם לתפילה. לפעמים בדיוק זה מה שמזיז דברים ממקום למקום, ומקרב עוד רגע כזה, של שמחה שמתפרצת בדיוק במקום שהכי פחות ציפו לה.