שורד השבי משחזר את התקופה הקשה: "אני חוזר לחיים"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

"פתאום כל הטוב הזה נופל עליי, ואני לא מצליח לעכל את זה".

כך מתחיל את הראיון המרגש שלו לחדשות 12 שורד השבי שגב כלפון.

הוא משחזר איך הכל התחיל:

"אני קולט שביל של אנשים, מאות אנשים רצים בשטח". אנחנו לא רצינו לברוח לשמה, הם רצו לכיוון עזה. ברחנו לצד שני. אנחנו מתחילים לשמוע את הירי מתקרב ומצטמצם לכיווננו. באיזשהו שלב הגעתי ליד איזה עץ, מוצל כזה, הייתי חייב אוויר. ואז ענף שהיה לידי פתאום מקבל כדור. הענף ממש התפוצץ לי מול העיניים. זה היה ממש בגובה של הראש שלי. כאילו, 10 סנטים וזה היה בתוך הראש שלי.

"אנחנו רצים בשדה, אני לא יודע לאן אני רץ, אני רק פשוט בורח מהכדורים. הכדורים מתחילים לשרוק לי בין האוזניים. ואז אני בדיוק הגעתי לכביש, ואיך שאני חוצה את הכביש, אני מסתכל ימינה וקולט עשרות טנדרים עם מחבלים מגיעים אליי.

"התחילו להגיע מלא טנדרים, ממש היו שם משהו כמו 100 מחבלים, הם פשוט פיצצו אותי מכות. הם שברו לי שתי שיניים עם הקת של הנשק, ובוקסים. ואזרחים גם שהיו שם, אזרחים עזתים, נותנים. ואני כבר לא מרגיש את זה. הם הרימו אותי, דחפו אותי באמצע של הטנדר. אנחנו מקבלים כדורים לטנדר, מחכה למוות שלי. אני יודע שכל רגע אני מת. אני סיימתי את החיים שלי באותם רגעים. אני יודע שעכשיו אם לא הרגו אותי בכביש, אז יהרגו אותי בתוך עזה. אני בטוח שאני מת".

הוא ממשיך ומספר:

"אני בטוח שאני היחיד בתוך עזה ואז הם מפוצצים אותי שמה בתוך המבנה הזה. באיזשהו שלב אני כבר לא מרגיש את המכות, אני לא צועק, לא כלום. ואני מבין שככה הורגים אותי, זהו, עכשיו אני בדרך למוות. ואז באיזשהו שלב זה נעצר כי הם ראו כבר שהייתי במצב עוד שנייה מאבד את ההכרה. אני כבר לא מגיב, לא מתקפל, לא זז. פשוט מקבל מכות ולא מרגיש גם את הכאב.

"אני שומע סכין יפנית נפתחת ואז הוא מצמיד לי אותה לגרון ממש חזק. הוא שואל אותי, 'איך קוראים לך?', ואני אומר לו, בקולות שנשאר לי, 'שגב'. וכשאני אומר לו שגב, עוד פעם הם מתחילים לפוצץ אותי במכות. ואז הוא שואל אותי עוד פעם, ואני אומר לו, ואז הוא עוד פעם מפוצץ אותי מכות. לימים הבנתי למה זה קרה, סגף זה תקרה בערבית. כנראה כשאמרתי לו, שגב, הוא לא הצליח לקלוט את השם, או חשב שאני מסתלבט עליו, אני לא יודע.

"ואז אני שומע, 'יוסף'. ואני מבין שיש איתי עוד מישהו. ואז הוא שואל עוד פעם, 'איך קוראים לך?' ואז אני שומע, 'מקסים'. ואז אני מבין שיש איתי את יוסף (חיים אוחנה) ואת מקסים (הרקין). אני לא לבד".

הוא מתאר:

"פעם אחת ביקשתי ממנו (מהשובה) ללכת לעשות והשירותים היה ממש דלת ממול והדרך לשירותים הפכה לסיוט. מ-3 מטר, מעשר שניות להגיע לשירותים, לקח לי שעה. עם שוט של חמור, שוט גומי כזה, הוא היה מצליף בי עם השוט. ואז אני נופל והוא מרים אותי מהשיער, מצליף בי שוב, בכל הכוח. ואמרתי לעצמי, טוב גם אם יש לי שירותים, אני לא מבקש ללכת לשירותים, כי הדרך הזאתי לשירותים מפוצץ אותי מכות. לא רציתי כבר שירותים, אמרתי, אני אשתין על עצמי ואני לא אלך לשירותים. וזה מה שקרה.

"היו מרעיבים אותנו, הייתי רואה מה הם אוכלים: קערת גבינה, קערת פול, חבילה כזאתי של סאג', סאג' זה כמו פיתה דקה. והם תופרים. אנחנו קיבלנו סאג' אחד. והרעב מתחיל לאכול את הגוף. בבוקר הוא בא, מביא לנו עגבנייה, זה ארוחת בוקר. חותך אותה לארבע, פלח אחד הוא אוכל, ואת השלושה הוא מחלק לנו".

הוא מספר על מאורע מפחיד ביותר שאירע להם בשבי:

"הוא לקח את הקלאץ', דרך אותו, כיוון אלינו, אנחנו מפוחדים, קפואים, לא מבינים מה לעשות, אני רואה כבר את הכדור משתחרר. ואז הוא אמר לנו, טוב אני רואה שאתם לא בוחרים עכשיו. הושיבו אותנו שלושה מול שלושה, מסתכלים אחד לשני בעיניים, מבינים, שלושה מפה לא יישארו בחיים, לא יצאו בחיים, באנו לפה שישה, אבל יצאו שלושה.

"ואז הוא משחק איתנו, הוא אמר, טוב, צד ימין זה הפצועים, צד שמאל זה מי שהוא מוציא להורג, ואז הוא אומר, אתה, תעבור אתה לפה, אתה, תעבור אתה לפה, לא, בעצם, אתה, תעבור אתה לפה. הוא משחק איתנו, כאילו פעם אחת הוא נותן לך את התחושה שאתה הפצוע, פעם אחת הוא נותן לך את התחושה שאתה מת. את ההצגה הזאתי הוא עשה לנו במשך שש שעות.

"באיזושהי תקופה, אני כבר אמרתי לעצמי, שכדי לסיים את התופעה הזאתי שנקראת חמאס, אני צריך להקריב את עצמי, בשביל המדינה. רציתי שהמלחמה תמשיך, כדי לסיים אותם. גם אם זה יעלה במחיר של החיים שלי. רוע כזה חייבים להשמיד. גם אם אני אתן את החיים שלי. ואז פתאום הגיעה תקופה אחרת. תקופה שיש בה שיחות, שפתאום יש קצת אור בקצה המנהרה ויש תקווה, אז אתה משנה את המחשבה שלך. אתה אומר, לא, אני רוצה לצאת הביתה, מחכים לי בבית, יש לי משפחה".

הוא ממשיך ומשחזר:

"שמו אותי במנהרה עם החאג', שהוא המפקד גדוד, ואני יודע שצה"ל עומד להיכנס לעזה כי בעצם פעם אחת כשבאתי לקחת את האוכל, הצצתי בטלוויזיה ובדיוק הייתה כתבה בעברית שמראים את התמונה של כל עזה, בעצם זה הסרטוט של נתניהו, של מה שהוא רוצה לעשות. זה נקרא "מרכבות גדעון ב'", והיה רשום למטה בסטרייפ: הערכה צבאית שכל זה ייקח שנה. באותם רגעים כבר ראיתי מסך שחור בעיניים, אין מצב שאני שורד פה את השנה קדימה. אני לבד, אני משתגע מיום ליום".

וכך הוא החל לתכמנן תוכנית בריחה:

"הנשקים שלהם היו לי בשלוף, הם פשוט לא האמינו שאתה תעשה את הצעד הזה. הייתי יכול ממש בדילוג אחד לקחת את הקלאץ', להרוג את כולם במנהרה, אף אחד לא שומע בחוץ ולברוח. חשבתי כבר לעשות את זה, לקחתי שק, רוקנתי אותו מחול. אני רציתי לעשות מגן דוד ולרשום "אסיר" או "חטוף", וזו הייתה תוכנית הבריחה שלי. הייתי ממש קרוב לעשות את זה, אם לא היה יוצא עסקה, סביר להניח שהייתי עושה את זה".

יום לפני השחרור המשיכו העינויים:

"כשהוא (השובה) לקח מידות מכולם לנעליים, הוא שאל כל אחד מה מספר הטלפון (של ההורים שלהם), כשהוא הגיע אליי, רום קפץ כזה, ואמר לו שהנעל או הטרנינג שהוא לבש לא טוב עליו, זה הסיח את דעתו ואז הוא לא לקח ממני את מספר הטלפון. הוא שכח.

"ביציאה בעצם, לא היה להם את מספר הטלפון של ההורים שלי, להגיד להם, אז מה הם (המחבלים) דאגו להגיד לי? הם אמרו לי, 'אתה רואה, עכשיו כל מי שדיבר בטלפון יוצא הביתה, אבל אתה, בגלל שלא דיברת בטלפון, יש מצב שאתה חוזר עכשיו למנהרה', אני כבר מול הצלב האדום. לא מאמין, כאילו זה הרגע הכי קרוב שהיה לי, ההתקדמות הכי חזקה שהייתה לי, פתאום עכשיו אתה רוצה להחזיר אותי למנהרה? ובסוף, בסוף יצאתי".

הוא אומר לסיום:

"אחרי ששוחררתי הרגשתי שניצחתי את החיים, ושעכשיו מי יכול עליי? עברתי את הדבר הכי רע שבן-אדם יכול לעבור, הייתי במקום הכי נמוך שבן-אדם יכול להיות, המוות, הוא היה החבר הכי טוב שלי והינה עכשיו אני בידיים טובות, אני חוזר לחיים".