למה רחל אמנו נקברה דווקא בדרך לבית לחם?

היא ויתרה על חופתה למען אחותה, התפללה שנים ארוכות על ילדים ונקברה בדרך שבה יעברו בניה. מה הקשר בין כל אלה

רחל אמנו נולדה בפדן ארם, שנקראת גם חרן, לאביה לבן בן בתואל. היא ואחותה התאומה לאה התייתמו מאמן בגיל צעיר. כשיעקב אבינו הגיע לחרן, אחרי שאמו שלחה אותו בתקווה שימצא מחסה מזעמו של עשיו אחיו אצל בני משפחתה, הוא פגש את רחל ליד הבאר. מסופר כי ברוח קודשו ראה יעקב שהיא האישה המיועדת לו, והחליט לבקש מלבן לשאת אותה לאישה.

לא היה בידי יעקב מוהר לתת בעבור רחל, ולכן הציע ללבן לעבוד אצלו שבע שנים בתמורה לנישואיו עמה. לבן הסכים להצעה, ויעקב החל לעבוד. אבל יעקב חשש שלבן ינסה להערים עליו ולהשיא לו את לאה במקום רחל, ולכן קבע עם רחל סימנים מיוחדים, שאותם ימסרו זה לזו בליל החתונה, כדי שיוכל לזהות אותה.

וכאן מגיע הרגע שבגללו מספרים את הסיפור הזה דור אחרי דור. לקראת החתונה החליט לבן להשיא ליעקב את לאה, והורה לרחל שלא להגיע לחופתה. כפי שסופר, רחל הבינה שאם לאה לא תדע את הסימנים, היא עלולה להתבייש כשהתרמית תתגלה. מתוך רחמים על אחותה היא החליטה למסור לה את הסימנים. תעצרו רגע ותחשבו על זה: מי שחיכתה שבע שנים לחתונה שלה, ובשעה הגדולה בוחרת שלא לבייש את אחותה.

בבוקר גילה יעקב את התרמית ופנה בכעס ללבן. לבן השיב שבמקומם אין נוהגים להשיא את הבת הצעירה לפני הבכורה, והציע ליעקב לעבוד שבע שנים נוספות כדי לשאת גם את רחל. יעקב קיבל את התנאי והמשיך לעבוד עוד שבע שנים. כלומר, הוויתור של רחל לא נגמר ברגע אחד. מאחוריו עמדו שנים ארוכות של המתנה.

וההמתנה לא נגמרה שם. רחל אמנו התמודדה במשך שנים ארוכות עם כאב העקרות. לפי המסופר, לאחר 11 שנות ציפייה וסבל נענה הקב"ה לתפילותיה, והיא זכתה ללדת את יוסף הצדיק. אחת עשרה שנים של תפילה, ציפייה וכאב, ואז תשובה. אפשר לשער כמה פעמים בכל אותן שנים חזרו המילים האלה אל הקב"ה, וכמה כוח נדרש כדי לא לוותר, וגם זה חלק ממה שהופך את רחל אמנו לדמות שאליה כל כך הרבה אנשים מרגישים קרובים. שימו לב לסדר שבו הסיפור מתגלגל: קודם הוויתור הגדול למען האחות, אחר כך שנים ארוכות של בקשה בלב, ורק בסוף הבן הראשון. זה סיפור על סבלנות, על רחמים ועל אמונה שממשיכה גם כשהדרך ארוכה מאוד, וקל להבין למה הוא נוגע בלב של כל כך הרבה אנשים. מי שמחפשים בסיפור הזה חיזוק, ימצאו אותו דווקא בפרטים הקטנים האלה, ובאופן שבו רחל המשיכה ללכת הלאה.

תפילה שלא נעצרת גם אחרי שנענו

מה שמרגש במיוחד הוא מה שקרה אחרי לידת יוסף. רחל לא הפסיקה. גם לאחר לידתו המשיכה להתפלל ולהתחנן לפני הקב"ה שתזכה לילד נוסף. תפילותיה נענו והיא הרתה בפעם השנייה. רבים מאיתנו יודעים כמה קל לשכוח להמשיך לבקש אחרי שקיבלנו את מה שביקשנו, והסיפור הזה מזכיר לנו את ההפך.

לאחר דין ודברים עם לבן עזבו יעקב ובני משפחתו את ארם. כשהגיעו לבית לחם, כרעה רחל ללדת. הלידה הייתה קשה, ובמהלכה נפטרה רחל אמנו כשהיא בת 36 בלבד.

ועכשיו לשאלה שבכותרת. למה רחל נקברה בדרך? מסופר שיעקב אבינו ראה ברוח קודשו שבני ישראל עתידים לעבור בדרך לבית לחם בדרכם לגלות. משום כך בחר לקבור את רחל במקום, כדי שתוכל לבקש רחמים על בניה. כלומר, מקום הקבורה נבחר בדיוק על הדרך שבה הבנים עתידים לעבור.

ומה קורה שם, ליד הקבר? בספר הזוהר מובא שכאשר ישובו בני ישראל מן הגלות, הם עתידים לעמוד ליד קברה של רחל ולבכות, כפי שבכתה היא על גלותם. והמדרש מתאר כיצד רחל יוצאת מקברה ומבקשת רחמים על עם ישראל, ומזכירה לפני הקב"ה את הוויתור שעשתה בשעת חתונתה:

"ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שבשעת החופה נכמרו רחמי על אחותי ומסרתי לה את הסימנים. והרי הדברים קל וחומר! מה אני, שאיני אלא בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי באחותי, אתה, שהנך מלך חי וקיים ורחמן... מפני מה שלחת את בני לגלות..."

לפי אותו מדרש, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, והוא אמר: "בשביל רחל אני מחזיר את ישראל למקומם". הטיעון פשוט ועוצמתי: אני, בשר ודם, לא קנאתי באחותי ומסרתי לה את הסימנים, ואתה, מלך חי וקיים ורחמן, לא תרחם על בניך? ההשוואה הזאת, בין בשר ודם לבין מלך הרחמן, היא לב הטענה שמיוחסת לרחל במדרש. כך הפכה מסירות נפשה של רחל אמנו למקור של רחמים וישועה עבור עם ישראל, והוויתור שעשתה למען אחותה עומד לזכות בניה בשעת גלותם.

ומה זה אומר לנו היום

עד כאן הסיפור כפי שהוא מובא במקורות. מכאן ואילך זו התבוננות שלנו. ואי אפשר שלא לחשוב על כך שרבים מאיתנו מכירים את הצורך לחכות שנים לדבר שמבקשים בלב שבור, ומבינים למה דווקא אל רחל אמנו פונים בשעות כאלה. וכל מי שהתפלל פעם בבכי על ילדיו, על בריאותם או על שלומם, מתחבר לאם שהמשיכה להתפלל גם אחרי שנענתה.

מי שמכירים את פרקי התהילים שמדברים על גלות וגעגוע, יזכרו את הפסוק שנאמר על בכי של עם שרחוק מביתו:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן

זו פרשנות שלנו ולא חלק מהסיפור המדווח, אבל קשה שלא לשמוע בו הד לבכי של רחל על בניה. ויש כאן גם לקח קטן לחיים הרגילים: ויתור שנעשה מתוך רחמים, ברגע שאף אחד לא רואה, לא הולך לאיבוד. מסופר שמעשיה הטובים של רחל אמנו, ובייחוד הוויתור למען אחותה לאה, לא נשכחו לפני הקב"ה.

בשעות הקשות של עם ישראל עמדה מסירות נפשה לזכות בניה ועוררה רחמי שמיים. אנחנו הבנים, וכל אחד מאיתנו נושא תפילות משלו. בואו נעשה את זה יחד: אִמרו היום פרק תהיליםלעילוי נשמת רחל אמנו ולמען מי שאתם מתפללים עליו, ושלחו לנו שם לתפילה. כשמתפללים יחד, אף אחד לא נשאר לבד בדרך. תוכלו לשתף את הסיפור הזה עם מי שזקוקים לחיזוק, ולהזכיר לעצמכם שגם ויתור קטן, שנעשה מרחמים, נחשב.