האור הגנוז: האור שרואים בו מסוף העולם ועד סופו - ולמה הקב"ה הסתיר אותו

ביום הראשון למעשה בראשית נברא אור שלא דומה לשום אור שאנחנו מכירים - ואז הוא נעלם. לאן בעצם הוא הלך, ולמי הוא מיועד

כשאנחנו קוראים את פרשת בראשית, קל לדלג על פרט קטן שמסתתר כבר בפסוק השלישי. עדיין לא נבראו השמש והירח - הם יגיעו רק ביום הרביעי - ובכל זאת כתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". אור נברא ביום הראשון. אבל אם השמש עוד לא הייתה קיימת, מאיזה אור בעצם מדובר? התשובה שנותנים חז"ל פותחת סיפור שממשיך עד היום.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

על פי המדרש, האור שנברא ביום הראשון היה שונה באופן יסודי מהאור שאנחנו מכירים כיום. זה לא היה אור שמקורו בגוף גשמי כמו השמש, אלא אור רוחני עליון. חז"ל מתארים אותו במילים מרשימות: מי שהיה מביט בו יכול היה לראות בעזרתו מסוף העולם ועד סופו. לא סתם קרן אור שמאירה חדר, אלא אור שחושף הכול, בלי מחסומים ובלי מרחקים. ייחוד נוסף שמוזכר הוא שהוא היה קל ורגוע לעין, לא מעיק כמו אור השמש הרגיל שאנחנו מכירים.

כבר בתוך חז"ל יש דיון יסודי בשאלה מה בעצם היה האור הזה. יש אומרים, ובראשם רבי יעקב, שאור בראשית נברא ממש ביום הראשון כאור נפרד ומיוחד, שאינו קשור למאורות שבאו אחריו. ולעומתם חכמים אומרים שהמאורות שנבראו ביום הרביעי - השמש והירח - הם עצמם אותו אור בראשית, רק שהם נתלו ברקיע בשלב מאוחר יותר. כך או כך, שתי הדעות מסכימות שמשהו מהותי השתנה באור הזה בין היום הראשון ליום הרביעי.

ואז, לפי אותו מדרש, קרה דבר מפתיע. הקב"ה הביט בעולם וראה מה עומד לקרות בו בעתיד - את דור המבול ואת דור הפלגה, דורות שמעשיהם היו מקולקלים עד היסוד. ובאותו רגע, כך מסופר, הוא החליט שאור כזה, אור טהור וזך כזה, לא מתאים שיישאר בעולם שבו רשעים עומדים לפעול את מעשיהם. רש"י מנסח את זה בפשטות: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים". במילים אחרות, האור לא נעלם כתוצאה מאיזו תקלה בבריאה - הוא הוסתר בכוונה, כמעשה של הבחנה.

ולמי בעצם שמור האור הזה? התשובה שחוזרת במדרשים שונים היא אחת: "גנזו לצדיקים לעתיד לבוא". כלומר, האור לא התבטל ולא נמחק מהעולם - הוא רק הוסתר, ומחכה לרגע שבו העולם יהיה ראוי לו. זו לא גניזה של אבדון, אלא גניזה של שמירה. כמו דבר יקר ערך שמניחים בצד בשביל מי שבאמת יידע להעריך אותו.

לאן בדיוק נעלם האור, וכמה זמן הוא האיר

כשמעיינים בדברי חז"ל, מתגלה שהשאלה "כמה זמן בדיוק האיר האור הזה" לא זכתה לתשובה אחת. מסופר שיש בעניין הזה כמה דעות: יש מי שאומר שהוא שימש את העולם כל אותו שבוע הראשון, ממש עד צאת השבת הראשונה. יש מי שאומר שהוא נגנז ביום הרביעי, עוד לפני שנתלו השמש והירח ברקיע. ויש מי שאומר שהוא האיר רק ביום הראשון עצמו, ומשם ואילך כבר לא היה נגיש לעולם. חז"ל נחלקו בשאלה הזאת, וכל דעה מדגישה פן אחר בסיפור.

יש גם מי שמוסיף נקודה עדינה: לא רק האור הוסתר, אלא גם החושך הקדמון שהיה קיים לפניו טופל באופן מיוחד. כך שלא ניתן היה לערבב בין האור העליון לבין חושך רגיל - לכל אחד מהם יועד תחום נפרד משלו. יש גם המוסיפים שלאחר שהאור שימש כמה ימים, ממנו עצמו נוצרו בסופו של דבר השמש והירח שאנחנו מכירים, כפי שהם מופיעים בעולם מאז יום הרביעי.

ומה עם היום שבו הוא חזר, אפילו לרגע? מסופר שבשבת בראשית הראשונה, זכה העולם להארה חזרה של אותו אור - למשך שלושים ושש שעות, שנחלקות לשלושה חלקים של שתים עשרה שעות: ערב שבת, הלילה, ויום השבת עצמו. דווקא בזכות השבת הראשונה בתולדות העולם, ניתנה לעולם עוד הזדמנות קצרה להתבשם מאותו אור מיוחד לפני שהוסתר לחלוטין.

ומה קרה כשהאור הזה הסתלק לגמרי, במוצאי אותה שבת ראשונה? מסופר שבאותו רגע נברא האש, כדי שאדם הראשון לא ייבהל מהחושך שחזר לעולם. מכאן, כך מוסבר, נשאר לנו עד היום מנהג ברכת "בורא מאורי האש" שאנחנו מברכים במוצאי שבת - זיכרון קטן לאותו רגע שבו נפרד העולם מהאור המיוחד וקיבל במקומו את האש הרגילה שאנחנו מכירים.

אור שממשיך להיות רלוונטי אלינו

הסיפור הזה לא נשאר רק פרט טכני בפרשת השבוע. הוא נושא בתוכו מסר שממשיך ללוות אותנו גם היום. האור הגנוז מלמד אותנו שדברים טובים לא נעלמים באמת - הם רק מחכים לזמן הנכון. מה שנראה כהיעלמות, לעיתים הוא בסך הכול הסתרה זמנית, עד שהעולם יהיה בשל יותר לקבל את מה שמגיע לו. יש בכך גם תזכורת מרגיעה לימים שבהם אנחנו מרגישים שמשהו טוב התרחק מאיתנו - לא כל דבר שנעלם מהעין הלך לאיבוד, יש דברים ששמורים בצד, ממתינים לרגע הנכון.

יש בכך גם נקודת תקווה ברורה: האור הזה לא הולך לאיבוד. הוא שמור לצדיקים לעתיד לבוא, ויש אומרים שגם היום, מי שמתעלה במעלות הרוח יכול לחוות ניצוץ קטן ממנו, עוד לפני שהאור הגדול יתגלה לכל העולם. זו דרך יפה להיזכר שהמאמץ ללכת בדרך הטובה לא נעלם בחלל האוויר - הוא נשמר, ממתין, ובבוא היום הוא חוזר ומאיר במלוא עוצמתו.

יש גם המחברים בין סיפור האור הגנוז לבין נבואות הנחמה שמדברות על אור שחוזר ומתגלה לעולם באחרית הימים. כך נוצר קו ברור שמקשר בין יום הבריאה הראשון לבין התקווה לעתיד: מה שהוסתר בתחילת הדרך, עומד להתגלות בסופה, כשהעולם יהיה ראוי לכך.

בפרשה הראשונה, זו שבה נברא העולם, טמונה כבר הבטחה לעתיד הרחוק. אנחנו ממשיכים לחיות בעולם שבו האור הגדול עדיין גנוז, אבל יודעים שהוא לא אבד. אפשר להמשיך להתחזק בתפילה, ובפרט באמירת תהילים, ולבקש מהקב"ה שיזכה אותנו ואת כל עם ישראל להתקרב ליום שבו האור הזה יתגלה מחדש לעולם. מי שמרגיש צורך לחזק את הלב - זו הזדמנות טובה לפתוח ספר תהילים ולומר כמה פרקים, מתוך אמונה שכל תפילה שלנו מקרבת את הגאולה ואת האור השמור לנו.