הבית מתפרק? מה אברהם אבינו מלמד הורים בימים קשים

פתק מהמנהל, טלפון מהמלמד ומריבות שלא נגמרות בסלון. הרב דוד פרידלס מציע בפרשת לך לך דרך אחרת להסתכל על כל זה. והיא מתחילה אצל אברהם אבינו

הסלון היה רחוק מלהיות שטוף בנחת. כשנתנאל חזר הביתה הוא פגש את אשתו מותשת ועצובה, עם דמעות בקצה העין. לא היה שם כעס ולא מרמור, אלא תסכול ארוך ומתמשך של הורים שנמצאים עמוק בתוך השחיקה של היומיום. כך נפתח הטור שכתב הרב דוד פרידלס לקראת פרשת לך לך, וכל מי שמגדל ילדים יזהה את הסצנה הזאת מהר מאוד.

ואז הכל יצא החוצה. "למה אצלנו זה ככה?" שאלה האישה. הבן חזר היום עם פתק מהמנהל על כך שהתחצף לרב. המלמד של חיים התקשר והמליץ להצמיד לו מורה פרטי לשעות הצהריים. ועל כל זה באו המריבות בבית, כשיעל ורחל לא שיחקו שנייה אחת נורמלי. "למה זה צריך להיות כל כך קשה?" היא שאלה, והדמעות כבר זרמו מעצמן. נתנאל, כפי שמתואר בטור, חיפש את המילים. הוא ניסה להבין מה נכון לומר ברגעים כאלה, איך מחזירים הביתה את האוויר, את הפרופורציה ואת התקווה.

מי שמכירים את הרגעים האלה יודעים שאין שם נאומים. יש עייפות, יש תחושה שהכל נופל בבת אחת, ויש שאלה שמסתתרת מאחורי כל השאר: האם אנחנו עושים משהו לא נכון? בדיוק על התחושה הזאת הטור מנסה לענות, ודווקא דרך אברהם אבינו.

בפרשת השבוע אברהם מקבל ציווי חד משמעי: "לך לך". בלי הסברים ובלי שאלות, פשוט לעזוב את המוכר ולצאת לדרך. הוא מגיע לארץ כנען, ומיד אחרי זה כתוב: "ויהי רעב בארץ". הוא נאלץ לרדת למצרים, ושם נוספת צרה על צרה, כשאשתו נלקחת לבית פרעה. הטור מזכיר כמה קושי נפשי וכמה תסכול יש בדרך הזאת, ושהיא יכולה לעורר שאלות קשות באמונה ובצידוק הדרך.

בסוף אברהם חוזר לכנען, כבד במקנה, בכסף ובזהב, ועדיין ערירי. "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר", הוא אומר. ודווקא בנקודה הזאת, לפי הפירוש שבטור, הקב"ה אומר לו לא להסתכל על הפרומיל הקטן, לא לראות בירידה למצרים סוף פסוק, ולא להיתפס למצב הנוכחי עם אליעזר. "הבט נא השמימה", תסתכלו קדימה ותראו לאן המסע הזה ממשיך. ספרו את הכוכבים, ותראו את העתיד הגדול.

שימו לב לדבר אחד: הטור לא מבטל את הקושי ולא אומר שהכל בסדר. הוא מדבר על צער גידול בנים כעל דבר אמיתי ויומיומי. מה שהוא מציע הוא לא להכחיש את הרגע, אלא לא לתת לרגע אחד להגדיר את כל התמונה. זו הבחנה קטנה, אבל היא משנה את האופן שבו נכנסים הביתה בצהריים, אחרי עוד טלפון ועוד פתק.

החושך שבא לפני הרכוש הגדול

יש בפרשה עוד רגע שהטור עוצר עליו, והוא ברית בין הבתרים. שם נאמר:

ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו

לפי הטור, התרדמה והחושך נועדו לסמן לאברהם את הצרות, הניסיונות והגלות הקשה שעתידים בניו לעבור. הקב"ה לא מסתיר ממנו את הקושי. הוא אומר לו בפירוש שיהיה חושך, תהיה שחיקה, ויהיו רגעים של אימה חשכה גדולה. אבל מיד אחרי זה מגיעה נקודת המפנה:

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול

החושך, כך מסביר הטור, אינו תחנה סופית. הוא חבלי הצמיחה, המבוא ההכרחי לחזון הגדול. וזו בדיוק ההבחנה שנתנאל ניסה להעביר בסלון. הוא התיישב ליד אשתו ואמר בשקט שבואי ננסה רגע לעצום עיניים. החושך והתסכול שהיא מרגישה עכשיו הם אותה חשכה זמנית שנופלת עלינו לפעמים בגידול ילדים, ואנחנו חייבים להביט אל ה"ואחרי כן".

הוא לקח נשימה והמשיך. "הדרך שלנו רצופה מהמורות. 'צער גידול בנים' הוא אמיתי, מתיש ויומיומי. אבל ההבטחה היא שבסוף אנו נצא ברכוש גדול." ואז הוא ביקש ממנה להתנתק רק לדקה מהבלגן של הצהריים ומהפתקים, ולראות איפה הם יהיו עוד כמה שנים. על אותה ספה, אולי קצת יותר ישנה. הבן מגיע לבקר עם הילדים שלו, מחייך, בוגר ושמח. חיים, זה שמחפשים לו עכשיו מורה פרטי, יושב ולומד בהתמדה ומביא איתו אור של תורה. הבנות גדלות ומקימות, בעזרת השם, משפחות לתפארת. והם שניים על הספה, מסתכלים זה על זה ורווים נחת. "עכשיו אנחנו רק בתחילת הדרך", אמר, "אלו בסך הכל חבלי הצמיחה שלהם."

ובאמת, מי מאיתנו לא היה רוצה לדעת מראש איך הילדים ייראו בעוד עשר שנים? אין לנו את היכולת הזאת, וגם לאברהם לא נתנו אותה במלואה. נתנו לו כוכבים לספור, ושמיים להסתכל עליהם. זה לא פתרון לבעיית הצהריים, אבל זה מקום לנשום בו.

איך מחזיקים מעמד עד אז

הטור מגדיר את האתגר הגדול של הורים כחוסר היכולת לראות את התמונה המלאה בזמן אמת. כשהילד מביא פתק מהמנהל, כשהמלמד מתקשר עם עוד תלונה, או כשהסלון מרגיש כמו שדה קרב, קל ליפול למלכודת. מסתכלים על הרגע המיוזע הזה, ומסיקים שנכשלנו ושמשהו אצלנו מקולקל מהיסוד.

ההצעה של הרב פרידלס היא לייצר לעצמנו את אותה תרדמה: לעצום עיניים מול החושך והקושי הזמני של הרגע, לא לטבוע בפרטים המתישים של היום, ו"להביט השמימה". לזכור את הפוטנציאל העצום שטמון בילדים, להאמין בהם, ולדעת שההשקעה, התפילות והסבלנות שאנחנו זורעים בדמעות היום הן הרכוש הגדול שאיתו נצעד מחר.

ואי אפשר שלא לחשוב כאן על פסוק מתהילים שרבים מאיתנו מכירים, והוא מדבר בדיוק אל המקום הזה:

הזרעים בדמעה ברנה יקצרו

הפסוק הזה הוא התוספת שלנו לטור, לא חלק ממנו, אבל הוא מתחבר לאותו רעיון. מה שנזרע בדמעות, בתפילה ובסבלנות, לא הולך לאיבוד. אנחנו לא יודעים מתי ואיך, ואין לנו הבטחות על לוחות זמנים. אבל המסורת שלנו מלמדת שאחרי ה"אימה חשכה גדולה" יש "ואחרי כן", ושמותר לנו, ואפילו כדאי לנו, להרים את העיניים.

אז בפעם הבאה שהפתק מהמנהל מונח על השולחן והבית רועש, נסו לעצום עיניים לדקה. תדמיינו את הספה בעוד כמה שנים, את הילדים הבוגרים, את הנחת. ואם הלב כבד, אפשר לקחת ספר תהילים ולומר פרק על הילדים, ולשתף אותנו בשם שאתם רוצים שנתפלל עליו יחד. כי מה שזורעים היום בדמעות, אנחנו מתפללים שנקצור בשמחה.