לאן נעלמו כלי המקדש? התעלומה שממשיכה ללוות אותנו

רבני מוקד תהילים ארצי יתפללו עבורכם ביום תשעה באב בכותל המערבי אחר חצות! לחצו כאן לשליחת שמות לתפילה >>>

מארון הברית שנעלם עוד לפני חורבן הבית הראשון, ועד למנורת הזהב שהוצגה בתהלוכת ניצחון ברומא. סיפור המסע רב-התהפוכות של כלי הקודש, ולמה יש בו תזכורת מדויקת לימים שאנחנו נמצאים בהם עכשיו

כלי המקדש. פשוט לכתוב את המילים האלה, ומרגישים איך משהו בפנים מתעורר. ארון הברית, מנורת הזהב, שולחן לחם הפנים, מזבח הזהב – חפצים שליוו את עם ישראל במשכן ובשני בתי המקדש בירושלים, ולא היו סתם כלים יקרי ערך. הם היו נוכחות אלוהית ממשית, מוחשית, בתוך המחנה. והשאלה שמלווה אותנו כבר אלפי שנים היא אחת ופשוטה: לאן הם נעלמו?

הכול התחיל סביב שנת 960 לפני הספירה, כשנבנה המקדש הראשון וכלל את הכלים המפוארים ביותר שידע עם ישראל. אבל התהפוכה הראשונה הגיעה כבר בשנת 586 לפני הספירה, כשנבוכדנצר מלך בבל החריב את הבית, ורבים מהכלים נלקחו כשלל לבבל. חלקם, למרבה הפלא, הושבו בהמשך בימי כורש – אבל לא כולם. וכאן, בעצם, מתחילה התעלומה האמיתית.

התעלומה הגדולה מכולן, זו שממשיכה להעסיק חכמים והיסטוריונים כאחד, נוגעת לארון הברית עצמו. הוא נעלם עוד לפני שהחורבן בפועל התרחש. לפי התלמוד ולפי הרמב"ם, המלך יאשיהו, שצפה מראש את מה שעומד לקרות, הטמין את הארון ואת שמן המשחה במחילות עמוקות ונסתרות תחת הר הבית – אותן מחילות שבנה שלמה המלך מבעוד מועד. מנגד, ספר מקבים ב' מביא מסורת אחרת לחלוטין, שלפיה ירמיהו הנביא הוא זה שהחביא את הארון, במערה בהר נבו. וחיבורים מאוחרים יותר, כמו "מסכת כלים", מתארים גניזה שלמה של אוצרות עתיקים ברחבי בבל וארץ ישראל.

בית המקדש השני, שהורדוס בנה מחדש ושיפץ בפאר רב, כלל מערכת כלי שרת חדשה ומרשימה לא פחות. אחרי חורבנו בידי הרומאים בשנת 70 לספירה, יש בידינו תיעוד ברור יותר על גורל הכלים – מתוך הכתיבה של יוסף בן מתתיהו. הכלים, כותב יוסף בן מתתיהו, הוצגו בראוותנות בתהלוכת הניצחון ברומא, ולאחר מכן הועברו לאחסון ב"מקדש השלום" שבנה הקיסר אספסיאנוס. עדות חזותית לכל זה קיימת עד היום, ממש מול העיניים: קשת טיטוס, שנבנתה ברומא בשנת 81 לספירה, ועל דפנותיה תבליט שמציג את המנורה, השולחן והחצוצרות. תבליט שהפך במרוצת הדורות לאחד הסמלים המוכרים ביותר של מדינת ישראל. גם תנאים ואמוראים, דורות אחרי החורבן, העידו שראו במו עיניהם חלק מהכלים ברומא.

על פי התיעוד ההיסטורי שנשמר, מכאן ואילך עקבות הכלים מתחילים להיטשטש בתוך ההיסטוריה האירופית הסוערת. בשנת 192 לספירה נשרף "מקדש השלום" ברומא, ולא ידוע בוודאות אם הכלים שרדו את האש הזאת. כפי שמסופר, כמעט 300 שנה לאחר מכן, בשנת 455, פלשו הוונדלים לרומא בהנהגת גאיסריק, בזזו את העיר והעבירו איתם אוצרות עצומים לקרתגו שבתוניסיה של היום.

כמעט שמונים שנה אחרי כן, בשנת 534, כבשו הביזנטים בהנהגת המצביא בליסאריוס את קרתגו, והשלל עבר לידיהם. ההיסטוריון פרוקופיוס מספר סיפור מפתיע: הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס חשש שהכלים מביאים איתם קללה על מי שמחזיק בהם, ולכן הורה לשלוח חלק מכלי המקדש חזרה לירושלים, לכנסייה שנקראה "הנאה". ומאותה נקודה בזמן, אחרי שהתגלגלו יבשה אחרי יבשה במשך מאות שנים, הם נעלמים סופית. אין תיעוד נוסף. אין עקבות.

לאן באמת נעלמו הכלים?

התיאוריה הנפוצה ביותר כיום בקרב שומרי מסורת, המבוססת על מקורות תלמודיים ועל הרמב"ם, גורסת שהכלים עדיין מוסתרים במחילות סודיות מתחת למתחם הר הבית. לצידה קיימת מסורת עממית עתיקה, הטוענת שהכלים המקוריים מוחבאים במרתפים הסגורים של הוותיקן – טענה שהוותיקן, מצידו, מכחיש שוב ושוב ובאופן עקבי. עמדת החוקרים, לעומת זאת, שונה בתכלית: רובם סבורים שהכלים המתכתיים הותכו לזהב וכסף, או נבזזו ונהרסו לחלוטין באחת ממלחמות הדמים הרבות שעברו על האזור. ויש עוד קול אחד בסיפור – כפי שסופר, המסורת האתיופית המקומית טוענת בעקשנות שארון הברית האמיתי שמור עד היום בכנסיית מרים מציון שבאקסום.

הארכיאולוגיה המודרנית, עם כל הכלים המתקדמים שיש לה, עדיין לא הצליחה למצוא ממצא חד-משמעי של הכלים המקוריים. אבל הגעגוע אליהם לא נחלש – ממש להפך. על פי הדיווח, היום פועל בירושלים מכון כלי המקדש, ובו כבר הכינו שחזור מדויק של הכלים, מוכן לשימוש ביום שיבוא.

מה כל זה מזכיר לנו דווקא בימים האלה

ואי אפשר שלא לחשוב, בדיוק בימים שאנחנו נמצאים בהם, על מה שכל הסיפור הזה בעצם אומר. אנחנו באמצע התקופה שנקראת "בין המצרים" – השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ימים שבהם עם ישראל נזכר בחורבן ומתאבל עליו. וכלי המקדש, שנדדו מבבל לרומא, מרומא לקרתגו, מקרתגו חזרה לירושלים, ומשם לשום מקום שמישהו הצליח למצוא – הם בעצם תמונה חיה של אותו געגוע. משהו שהיה לנו, שהיה שלנו, שהוא חלק מהזהות שלנו, ופתאום איננו לפנינו.

מי שמכיר את מזמורי תהילים, יודע כמה פעמים דוד המלך כותב בהם על הבית, על המקדש, על הכיסופים לחזור ולעבוד את ה' במקום שנבנה בשבילו. יש במזמורים האלה געגוע שלא נס, גם אחרי אלפי שנים – בדיוק כמו הגעגוע לכלים שנעלמו.

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי (תהלים קלז, ה)

זה הרגע להיזכר שבעם ישראל לא באמת מתייחסים לכלי המקדש כאל עתיקה שאבדה. מתייחסים אליהם כאל אוצר ששמור ומחכה. שחזורם המדויק, המוכן היום במכון כלי המקדש, הוא בעצמו סוג של הצהרת אמונה: לא מתייאשים. ממשיכים להאמין שהיום הזה יגיע, ושהכלים ששרדו כל כך הרבה גלגולים בהיסטוריה, עוד יחזרו לשימוש במקום שנועדו לו מהתחלה.

אז בימים האלה, שבין המצרים, שבהם זוכרים את מה שאבד ומצפים למה שעוד יבוא – אפשר להצטרף יחד לאמירת פרק תהילים. פרק קלז, שמדבר בדיוק על הגעגוע לירושלים, מתאים בול לרגע הזה. אפשר גם לשלוח שם לתפילה, ולהתפלל יחד שנזכה לראות את הכלים האלה חוזרים לשימוש, במקדש שיבנה בקרוב. שתפו את הכתבה עם מי שאתם ודאי חושבים עליו כרגע, ותזכרו: מה שנעלם לרגע, לא נשכח לעולם.