ממעמקים קראתיך: למה דווקא מן העומק פותחים את ימי התשובה

בכל בוקר של עשרת ימי תשובה חוזרת אותה פתיחה קצרה ונוקבת - לא בקשה, לא תודה, אלא קריאה שיוצאת ממקום עמוק במיוחד

יש משפט פתיחה אחד שחוזר ונשמע בתפילות של הימים האלה, וכולנו כבר מכירים את הצליל שלו גם בלי לחשוב: "ממעמקים קראתיך ה'". הוא לא מבקש דבר במפורש, לא מתאר שום מצוקה קונקרטית, ובכל זאת ברגע שהוא נאמר - משהו באוויר משתנה. זה מזמור ק"ל בתהילים, ורבים תוהים למה דווקא אותו נקבע לומר בעשרת ימי תשובה, ומה בעצם אומרת המילה הראשונה שבו: מעמקים.

המנהג הזה לא נולד בבת אחת בכל קהילות ישראל. אצל בני עדות המזרח, מזמור ק"ל חותם את אמירת הסליחות כבר בימי אלול, וממשיך ללוות את התפילות בשחרית ובערבית לאורך כל עשרת ימי תשובה, מראש השנה ועד יום הכיפורים עצמו. עם השנים, בהשפעת המנהג הזה, גם בקהילות אשכנז נקבע מקום קבוע למזמור - הוא נאמר לאחר ברכת "ישתבח", באותה נקודה בתפילה שבה בדרך כלל עוברים הלאה לקדיש. במסורת האר"י, מקום זה בין ישתבח לקדיש הוא בדיוק המקום שבו נהוג לומר את המזמור בעשרת הימים הללו. ואילו ביום הכיפורים עצמו, בני עדות המזרח מוסיפים לפסוקי דזמרה עשרה מזמורי תשובה, ומזמור ק"ל נמנה עמם.

יש גם קהילות חסידיות - כמו בעלזא, צאנז וסאטמר וענפיהן - שבהן המנהג התרחב עוד יותר: לא רק בעשרת ימי תשובה אלא גם בהושענא רבה, חוזרים ואומרים את אותה קריאה מן המעמקים.

ולמה דווקא המזמור הזה? כדי להבין את זה, כדאי לעצור על המילה הפותחת. "מעמקים" בלשון המקרא אינה מבטאת עומק פיזי סתם, אלא מצב של סכנה של ממש - כמו התיאור המוכר מתהילים ס"ט, "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה", שבו האדם מתאר את עצמו שוקע, בלי אחיזה, בלי קרקע יציבה מתחת לרגליים. זו לא תפילה שנאמרת מתוך מקום נוח ובטוח. זו קריאה של מי שמרגיש ממש בפנים, במקום שאין ממנו יציאה עצמאית.

וכאן בדיוק נמצא הרובד שהופך את הפתיחה הזאת למתאימה כל כך לעשרת ימי תשובה. הימים האלה הם ימים שבהם רבים מאיתנו נדרשים להביט פנימה, אל המקומות הכי לא נוחים בעצמנו - הטעויות, ההחמצות, הפעמים שבהן ידענו את הדרך הנכונה ובחרנו אחרת. זה עומק במובן הרוחני, לא פחות ממה שהוא עומק במובן הפיזי. יש מי שמסבירים שהמעמקים שמהם קוראים יכולים להיות עומק הנפש, עומק הלב, עומק הגלות, או עומק הנפילה הרוחנית - כל מצב שבו אדם מרגיש שהוא נמצא באיזשהו "תחתית", מכל סוג שהוא. המזמור לא מבקש מאיתנו להעמיד פנים שהכול בסדר לפני שאנחנו פונים לה'. הוא בדיוק ההפך: הוא מזמין לקרוא אליו מהמקום הכי לא מסודר שיש, בלי לייפות אותו קודם.

מה קורה אחרי הקריאה מן המעמקים

המזמור עצמו קצר - שמונה פסוקים בלבד - אבל בנוי משני חלקים ברורים. בארבעת הפסוקים הראשונים יש תחנונים ובקשת סליחה: "אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי", ואחריו השאלה הכנה ביותר שאפשר לשאול בימים האלה: "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד". מי, באמת, יכול לעמוד אם כל דבר יישקל בדקדוק מוחלט? ומיד אחרי השאלה הזאת מגיעה התשובה, שהיא כמעט הנשימה הראשונה של הקלה בתוך המזמור: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא". הסליחה נמצאת אצל ה' - לא כפרס למי שהצליח להיות מושלם, אלא כמענה קבוע למי שמעז לקרוא מן המעמקים. על המשך הפסוק, "לְמַעַן תִּוָּרֵא", מובא במדרש שהסליחה מופקדת אצל ה' כדי לתת יראה על בריותיו ביום הכיפורים - כלומר, דווקא הידיעה שיש סליחה היא זו שמעוררת בנו את הרצון לשוב אליו. לא הדין לבדו מביא לתשובה, אלא גם הידיעה שיש לאן לחזור.

ארבעת הפסוקים השניים עוברים למקום אחר לגמרי - מהתחינה אל הציפייה. "קִוִּיתִי יְהוָה קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי", וממשיך בתמונה שנחקקה בלב רבים: "נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" - כמו שומרי לילה שממתינים בכיליון עיניים לאור הבוקר הראשון, כך הנפש מייחלת לישועה. יש בכפילות שבסיום הפסוק משהו שמדגיש את הציפייה הממושכת: לא ציפייה של רגע אחד, אלא המתנה שחוזרת על עצמה, ממתינה שוב ושוב, בלי לוותר. וכך, כשמסתכלים על שני חלקי המזמור זה לצד זה, מצטיירת תנועה ברורה - מהתחנונים והשאלה "מִי יַעֲמֹד" שבחלק הראשון, אל הביטחון והציפייה שבחלק השני. המזמור לא נשאר תקוע במקום המצוקה שממנו הוא נפתח, אלא מוביל את מי שקורא אותו צעד אחר צעד, מן הקריאה מן המעמקים ועד אל התקווה שבסופו. הפסוקים האחרונים כבר לא מדברים בלשון יחיד אלא פונים אל העם כולו: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה כִּי עִם יְהוָה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת... וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו". יש בכך משהו משמעותי: המזמור הזה הוא היחיד מבין "שירי המעלות" שעוסק בחטאי עם ישראל דווקא, ולא בחטאי אומות העולם - כאילו נועד מלכתחילה לרגע הזה בשנה, לימים שבהם מסתכלים פנימה ולא החוצה.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה

יש בזה מסר פשוט מאוד לימים האלה, גם למי שלא בקיא בכל מנהגי התפילה. אי אפשר, וגם לא צריך, לחכות עד שהלב יהיה נקי ומסודר כדי לפנות לה'. אפשר לפנות אליו בדיוק מהמקום שבו נמצאים עכשיו - גם אם הוא עמוק, גם אם הוא לא מחמיא. אולי יש בכך גם כדי להסביר למה המזמור הזה מלווה יום אחרי יום את תפילות עשרת ימי תשובה - לא כמזמור של יאוש, אלא כמזמור שמזכיר שגם מן העומק ביותר יש דרך למעלה.

בימים הקרובים, כשרבים מאיתנו מתכנסים לתפילה ולחשבון נפש, שווה לשים לב לרגע הקטן הזה שבו נאמר "ממעמקים קראתיך ה'" - ולתת לו לעשות את מה שהוא נועד לעשות. ומי שרוצה להוסיף ולומר את המזמור בעצמו, בכל שעה שנוחה, מוזמנים לקחת רגע ולומר תהילים יחד, במילים האלה או באחרות - כי הקריאה מהמעמקים פתוחה לכל מי שבוחר לקרוא אותה.