איך הופכים כאב לספר תורה שילווה דורות?

חבריו של בחור צעיר שנרצח החליטו כבר בימי השבעה להנציח אותו בדרך שתישאר חלק מהסניף שבו גדל. אתמול, סמוך ליום הולדתו ה-21, ההחלטה הזאת קמה לחיים

אתמול בערב, ביום חמישי, נכנס ספר תורה חדש לארון הקודש בסניף בני עקיבא מלבס בפתח תקווה. זה לא ספר תורה סתם - זה הספר שחבריו של ימנו בנימין זלקה ז"ל כתבו לזכרו, ממש סביב יום הולדתו ה-21. מאחורי הרגע הזה עומד סיפור שהתחיל הרבה לפני שהאותיות האחרונות נכתבו, סיפור שמתחיל בכאב הכי גדול שיש - ומסתיים במשהו שממשיך לתת, שוב ושוב, לכל מי שייכנס לבית הכנסת הזה בעשרות השנים הבאות.

זלקה היה חניך בסניף, ובהמשך הפך למדריך ולרכז חבריא ב'. שני אחיו עדיין חניכים באותו סניף. הוא היה, כפי שסופר, דמות מרכזית בסניף לאורך שנים - מהסוג של אנשים שכל מי שפוגש אותם זוכר, שנשארים חלק מהמקום גם אחרי שהתפקיד הרשמי שלהם משתנה.

בליל יום העצמאות האחרון, בזמן שעבד בפיצריה בפתח תקווה, זלקה הותקף באירוע אלים ונרצח. האבל שירד על משפחתו, על חבריו ועל כל הקהילה שסביבו היה כבד מנשוא. יש רגעים שבהם קשה בכלל לדמיין איך ממשיכים הלאה, איך קמים בבוקר וממשיכים לתפקד. אבל כבר בתוך ימי השבעה, כשהכאב עוד היה טרי לגמרי, החברים ישבו וחשבו איך לא נותנים לזיכרון שלו להישאר רק כאב.

על פי הדיווח, ההחלטה שהתקבלה כבר באותם ימים קשים הייתה ברורה: לכתוב ספר תורה חדש, שיחליף את הספר הישן שליווה את הסניף שנים רבות, ויהפוך לחלק קבוע מהמקום שבו זלקה גדל ופעל. לא מצבה, לא לוח זיכרון - ספר תורה חי, שקוראים בו כל שבוע, שנוגעים בו, שממשיך ללמד דורות של חניכים אחריו. יש הבדל גדול בין הנצחה שרואים פעם בשנה, לבין הנצחה שנמצאת בתוך החיים היומיומיים של מקום - וזו הייתה הבחירה שהחברים עשו.

בחודשים שאחרי, חבריו של זלקה יצאו למסע גיוס תרומות. הם הצליחו להגיע לכ-90 אלף שקלים, הסכום שנדרש לכתיבת ספר תורה שלם. עיריית פתח תקווה ובני משפחת זלקה הצטרפו למיזם, וכתיבת הספר עצמה נעשתה בסיוע עמותת "מנציחים". מעשה שהתחיל בקבוצת חברים הפך בהדרגה למשהו גדול יותר, שכל הקהילה סביב הסניף לקחה בו חלק - מהמשפחה הקרובה ועד לעירייה עצמה, כולם רתמו את עצמם יחד למען אותה מטרה משותפת אחת.

מבית המשפחה ועד לארון הקודש

האירוע עצמו נערך אתמול, סמוך ליום הולדתו ה-21 של זלקה. הוא נפתח בבית המשפחה, שם התכנסו המשתתפים לכתיבת האותיות האחרונות בספר התורה ולדברים לזכרו. משם יצאה תהלוכה בשירה ובריקודים, שצעדה מהבית ועד לסניף בני עקיבא מלבס. בסיום התהלוכה הוכנס הספר לארון הקודש - בדיוק במקום שבו זלקה עצמו גדל, התחנך והדריך במשך שנים. יש משהו סמלי בכך שהמסע הפיזי, מהבית לסניף, שיקף את המסע האמיתי של הסיפור - מהאובדן האישי אל תוך הלב של הקהילה.

בתהלוכה ובטקס השתתפו בני משפחתו של זלקה, חבריו, חניכי הסניף ובוגריו, קומונרית הסניף ספיר אטלס, נציגי ההנהלה הארצית של בני עקיבא, וגם ראש עיריית פתח תקווה. מזכ"ל בני עקיבא, יגאל קליין, אמר במעמד: "ימנו היה חלק משמעותי מסניף מלבס במשך שנים – מחניך צעיר, דרך ההדרכה ועד לתפקידו כרכז חבריא ב'. מרגש לראות כיצד החברים שגדלו איתו בחרו כבר ברגעים הקשים של השבעה להפוך את הכאב למעשה של תורה, זיכרון והמשכיות. בכל פעם שיקראו בספר התורה הזה, דמותו של ימנו והערכים שהביא איתו לסניף ימשיכו להיות נוכחים בסניף בו גדל בדרכה של בני עקיבא."

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים על החברים האלה, כמה כוח יש בהחלטה לקחת כאב ולתרגם אותו למשהו שממשיך לתת. ספר תורה לא נגמר ביום שכותבים בו את האות האחרונה - הוא ממשיך ללוות, שנה אחרי שנה, חניך אחרי חניך, בדיוק כמו שזלקה עצמו ליווה את מי שהיה סביבו כשהיה מדריך ורכז. מי שיפתח את הספר הזה בעוד עשר שנים, בעוד עשרים שנה, לא בהכרח יידע את כל הפרטים - אבל הוא יידע שמישהו כאן נזכר, שמישהו כאן נאהב, שמישהו כאן השאיר משהו שנשאר.

יש משהו בסיפור הזה שנוגע בכולנו, גם במי שלא הכיר את זלקה ולא הכיר את הסניף. הבחירה להפוך רגע של אובדן למעשה שממשיך לתת - לחניכים הבאים, לדורות הבאים - היא בחירה שכל אחד ואחת יכולים לקחת איתם. לא כל אחד יכתוב ספר תורה, אבל כל אחד יכול לבחור לעשות משהו טוב לזכר מי שאיבד, לקחת את הכאב ולשים אותו למען משהו שממשיך לתת לאחרים. זו בעצם המשמעות האמיתית של "מעשה של תורה" - לא רק הספר עצמו, אלא הדרך שבה כאב הופך למקור של חיים. אולי בגלל זה הסיפור הזה מתפשט הרבה מעבר לסניף מלבס - כי בסופו של דבר, כולנו מכירים איזה שהוא רגע שבו רצינו לעשות משהו עם הכאב שלנו, ולא תמיד ידענו איך.

מי שרוצה, מוזמנים לומר פרק תהילים לעילוי נשמתו של ימנו בנימין זלקה ז"ל, או פשוט לשלוח את שמו הלאה לתפילה. לפעמים זה כל מה שאנחנו יכולים לתת - רגע של תפילה, שמצטרף לכל מה שהחברים האלה כבר עשו למענו. תפילה קטנה, שמצטרפת לתהלוכה גדולה שכבר יצאה לדרך. ואם יש בסביבתכם מישהו שמתמודד עם אובדן דומה, אולי הסיפור הזה יכול להזכיר שגם מתוך הכאב הכי כבד אפשר לבנות משהו שממשיך לתת - לחניכים הבאים, לקהילה, ולכל מי שיבוא אחרינו.