לא רק עבד למלך: החידוש שהרבי מליובאוויטש גילה על ראש השנה

בשיעור הכנה מיוחד לקראת ראש השנה חשף המשפיע הרב אשר פרקש חידוש נדיר מתוך מאמר של הרבי מליובאוויטש. השאלה שעולה משם היא כזאת שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו בלב, גם אם לא תמיד בקול

ראש השנה מתקרב, ואיתו מגיעה התחושה המוכרת - יום דין, יום שבו הכל נשקל ונבחן. אבל בשיעור הכנה מעמיק לקראת החג, המשפיע הרב אשר פרקש מציג זווית שמזמינה לעצור רגע ולהסתכל על היום הזה אחרת לגמרי.

השיעור, שמבוסס על תורת החסידות, עוסק במשמעותו הפנימית של ראש השנה - ובמרכזו עומד חידוש נדיר שהרב פרקש שולף מתוך אחד ממאמרי הרבי מליובאוויטש, מאמר שנאמר עוד בשנת תשי"ז. ראש השנה הוא אמנם יום הדין, אבל תורת החסידות מגלה שבעומקו של דבר, מדובר ביום הכתרת המלך.

ברגע הראשון זה נשמע כמו הבדל של ניואנס. אבל מי שעוצרים לחשוב על זה, מגלים שההבדל הוא עולם ומלואו. יום דין מעורר פחד - עומדים מול שופט, מחכים לגזר דין, בודקים את עצמם ומקווים לטוב. יום הכתרה הוא משהו אחר לגמרי. הוא מלא בשמחה, בהתרגשות, ברצון פנימי עמוק לקבל על עצמנו את מי שאנחנו ממילא רוצים שימלוך עלינו.

וזו בדיוק הסיבה שכל כך הרבה מאיתנו מגיעים לימים האלה עם ערבוב רגשות. מצד אחד מרגישים את הכובד של הדין המתקרב, מנסים לתקן, להתחזק, להתפלל בכוונה יתרה. מצד שני, יש בציפייה לחג עצמו, בניגון המיוחד של התפילות, בתחושת ההתחדשות שבאוויר - משהו שמזכיר דווקא שמחה של הכתרה, ולא פחד ממשפט. קשה לפעמים לדעת באיזו רוח בדיוק להיכנס לימים הגדולים, ואולי בכלל לא צריך לבחור בין השתיים.

מהתיאור הקצר של השיעור עולה שהוא אינו בא לבטל את כובד היום, אלא להוסיף לצדו רובד נוסף. השיעור נוגע גם בשאלה פשוטה שרבים שואלים את עצמם מדי שנה מחדש, בלי תמיד למצוא לה תשובה מספקת.

ההבדל הזה, בין עמידה מול שופט לבין הכתרה של מלך אהוב, הוא בדיוק מה שהופך את הימים שלפני ראש השנה למורכבים כל כך עבור רבים. אי אפשר להתעלם מהדין המתקרב, אבל גם אי אפשר להתעלם מהתחושה שמשהו בימים האלה מבקש מאיתנו גם התרגשות, ולא רק חרדה.

השיעור מעלה שאלה שכל מי שמתפלל בקביעות ודאי שאל את עצמו פעם: הרי כבר מקבלים עול מלכות שמיים בכל יום, בכל קריאת שמע. אז למה בכלל צריך לחדש את הקבלה הזאת שוב בראש השנה? מה נוסף כאן שלא קיים בכל יום רגיל בשנה?

מלך על עבדים, או מלך מלכי המלכים

וכאן מגיע החידוש המרכזי שהרב פרקש מציג מתוך מאמרו של הרבי: בראש השנה הקב"ה אינו מתגלה רק כמלך על עבדים, אלא - כלשון השיעור - כ"מלך מלכי המלכים". מחשבה שעולה מהדברים: זו אולי לא רק תוספת תואר, אלא שינוי ביחס עצמו - מלך על עבדים שולט מרחוק, מצווה ומצפה לציות, ואילו מלך מלכים הוא דרגת מלכות שמכילה בתוכה גם קרבה, לא רק סמכות.

שאלה נוספת שהשיעור מעלה, ואולי היא זו שנוגעת הכי עמוק: מדוע עם ישראל נקראים בתורה ובדברי חז"ל "בני מלכים", ולא רק "עבדי המלך"? למה יש, כביכול, שני תארים במקביל - גם עבדים, וגם בנים?

אי אפשר שלא לעצור על השאלה הזאת ולהרגיש שהיא נוגעת בנקודה שכל אחד ואחת מכירים מהחיים עצמם. יש רגעים שמרגישים רחוקים, כמו עובד ששוכח לרגע למי הוא באמת שייך. ויש רגעים - לפעמים דווקא ברגעי המשבר הכי גדולים - שמתעוררת פתאום תחושה אחרת לגמרי: לא של עבד שמפחד מעונש, אלא של ילד שיודע שאבא שלו אוהב אותו, גם כשהוא טעה.

זה בדיוק המקום שאליו השיעור, כפי שהוא מתואר, מזמין להיכנס בשנה החדשה - לא רק מתוך התמסרות של עבד למלכו, אלא מתוך תחושת רוממות. תחושה של מי שיודע שהוא בן מלך, גם כשהוא עומד בדין.

לא רק לפחד - גם להתקרב

מי שגדלו על התמונה המוכרת של ראש השנה כיום דין מפחיד, עלולים לפספס בדיוק את הנקודה הזאת. כן, יש דין. כן, יש חשבון נפש שצריך לעשות, ואי אפשר לברוח ממנו. אבל לצד הפחד, ואולי דווקא בתוכו, יש גם הזמנה. אולי כאן טמונה התשובה לשאלה שהשיעור מעלה, מדוע אנחנו נקראים גם "בני מלכים": אם ה' בראש השנה הוא "מלך מלכי המלכים" ולא רק מלך על עבדים, יש בכך אולי גם רמז לכך שהיחס המצופה מאיתנו הוא לא רק יחס של עבד שמציית מיראה, אלא גם יחס קרוב יותר - כמו של ילד להוריו.

קשה שלא לחשוב, לאור זה, על הפסוק המוכר ממזמור כ"ד בתהילים, הנוהג בפי רבים בפתיחת ארון הקודש, ומתאר את כניסת המלך בשערים:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד (תהלים כד, ט)

מי שמכירים את המזמור הזה יודעים שהוא לא רק תיאור של מלך שנכנס בשערים - הוא גם קריאה אלינו, לפתוח את השערים שלנו. לא רק את שערי בית הכנסת, אלא את הלב. זו כמובן לא עובדה מתוך השיעור עצמו, אלא מחשבה שקשה שלא לחבר אליו - שכל השערים שנפתחים בימים האלה, בתפילה, בתשובה, בכל מילה טובה שאומרים, הם בעצם ההזמנה שלנו למלך להיכנס לא כשופט מרוחק, אלא כאב שמחכה בגעגוע.

זו אולי הסיבה שדווקא בימים שלפני ראש השנה, כשהפחד מהדין עלול להכביד, כדאי לזכור גם את הצד השני. הדין הוא חלק מהתמונה, אבל הוא לא כל התמונה. יש בו גם הכתרה, גם קרבה, גם הזדמנות לגלות מחדש שלא רק עומדים מול מלך - חוזרים הביתה אל אב.

בשנה שבה כל כך הרבה מאיתנו מרגישים עייפים, מודאגים, לפעמים גם רחוקים מעצמם ומהתפילה - אולי זו בדיוק התזכורת שצריך לפני שנכנסים לימים הגדולים. לא לגשת לראש השנה רק מתוך פחד מהדין, אלא לנסות, גם אם לרגע אחד, להרגיש את הרוממות של מי שיודע שהוא בן מלך.

מוזמנים, בימים שלפני ראש השנה, לקחת רגע ולומר יחד פרק תהילים - מתוך אותה תחושת קרבה שהשיעור מדבר עליה. ומי שרוצים, מוזמנים לשלוח שמות של יקיריהם לתפילה, כדי שנוכל להתפלל יחד לקראת השנה החדשה.