מה קרה כשהאב חזר לציון הבבא סאלי כעבור חודשיים?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

שומר הציון עמד לנעול את השער כשהגיע אליו אב שהתחנן להיכנס ולהתפלל על בנו שישב בכיסא גלגלים. כעבור כחודשיים הוא חזר, ומה שהראה לשומר נשאר איתו עד היום

השעה הייתה מאוחרת, והשומר של ציון הבבא סאלי בנתיבות כבר עמד לנעול את השער ליום נוסף. ואז, מתוך החושך, הגיע אליו אדם. הוא ביקש שיפתחו לו – הוא הגיע ממרחק רב, ואיתו בנו, שישב בכיסא גלגלים ולא היה מסוגל לעמוד על רגליו בכוחות עצמו.

השומר סירב בהתחלה. השער נסגר, היום הסתיים, ויש סדר שצריך לשמור עליו. אבל האיש לא ויתר. הוא התחנן, ביקש, הסביר שהגיע ממרחק במיוחד בשביל הרגע הזה – רגע אחד מול הציון, עם בנו, בתפילה. הוא הבטיח שזה ייקח זמן קצר, בלי לעכב אף אחד. ולבסוף, השומר נענה לו ופתח את השער.

אי אפשר לדעת בדיוק מה עבר על אותו אב באותו לילה, כשהוא דוחף את כיסא הגלגלים של בנו אל תוך הציון החשוך. אבל אפשר לתאר לעצמנו את התפילה שיצאה מהלב שלו באותם רגעים – תפילה של אב שרואה את הילד שלו לא מצליח לקום על רגליו, ומבקש, בזכות הצדיק שקבור שם, שיהיה אחרת.

ואז הוא הלך. השומר חזר לשגרה שלו, לימים ולשערים שנפתחים ונסגרים כל לילה מחדש. עברו שבועות. עבר חודש. עבר עוד חודש. ואיש לא ידע מה קורה עם אותו אב ובנו, עד שיום אחד, האיש הזה חזר אל השער שוב.

הוא ניגש לשומר ואמר לו: "אתה זוכר אותי? זה אני, שאז הסכמת לפתוח לי את שער הציון הקדוש באותו לילה. אתה זוכר את הבן שלי, שהיה נכה ולא יכול לעמוד על הרגליים? תראה אותו, הנה הוא עומד על הרגליים ככל האדם. הוא התרפא בזכות הבבא סאלי".

לרגע דמיינו את השומר עומד שם, מול הבן שהוא זוכר בכיסא גלגלים, וכעת רואה אותו עומד על שתי רגליים ממש כמו כל אדם. אין הרבה רגעים כאלה בחיים. הרגע שבו מישהו רואה במו עיניו שהתפילה שהוא סייע לאפשר – בזכות זה שפתח שער בשעת לילה מאוחרת – לא הלכה לאיבוד. הוא לא היה זה שהתפלל, הוא רק פתח שער. ובכל זאת, הוא זכה לראות בעיניים שלו איך תפילה הופכת למשהו מוחשי, למישהו שעומד על רגליו מול השער שממנו יצא בכיסא גלגלים.

הבבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא זי"ע, נחשב לאחד מגדולי הצדיקים בדורות האחרונים. אפילו הרבי מליובאוויטש זי"ע אמר עליו שמאות בשנים לא ירדה נשמה גבוהה כל כך לעולם. הוא כבר אינו בין החיים, אבל רבותינו לימדו אותנו שצדיקים גדולים במיתתם יותר מבחייהם – ומאות אלפי יהודים ממשיכים לפקוד את ציונו בנתיבות מדי שנה, בתפילה ובציפייה לישועה. וכפי שמספרים שם, סיפורי ישועות כמו זה שהאב חלק עם השומר לא פוסקים מלבוא.

כשהישועה מתמהמהת – מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה?

מה שמרגש בסיפור הזה הוא לא רק הרגע שבו הבן קם על רגליו. זה גם הזמן שעבר בין התפילה לבין הישועה. לא קרה שום דבר באותו רגע, ליד השער. לא הייתה שם תשובה מיידית. היה רק אב שהתפלל, והלך הביתה בלי לדעת מה יהיה. וזה בדיוק המקום שבו נבחנת ההתמדה שלנו – לא ברגע שבו אנחנו מבקשים, אלא בשבועות ובחודשים שאחרי, כשעדיין לא רואים תשובה, ובכל זאת ממשיכים לבקש ולא מוותרים.

קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'

ואי אפשר שלא לחשוב על הפסוק הזה כשקוראים את הסיפור של אותו אב. "קווה אל ה'" – לא פעם אחת, אלא פעמיים באותו פסוק, כאילו התורה יודעת מראש שנצטרך לחזק את עצמנו שוב ושוב, גם אחרי שכבר קיווינו, גם כשהלב מתעייף מלחכות.

מי שמכירים את מזמור כ"ז בתהילים, אותו מזמור שממנו לקוח הפסוק הזה, יודעים שהוא נפתח דווקא בביטחון גדול – ומסתיים בקריאה לחכות ולקוות. כאילו יש כאן מסר: הביטחון וההמתנה לא סותרים זה את זה. אפשר להאמין בכל הלב, ועדיין להמשיך ולבקש, יום אחרי יום, גם כשעוד לא רואים שינוי.

ואפשר גם להיזכר בפסוק אחר, ממזמור קמ"ה בתהילים, שמדבר בדיוק על הרגע הזה של פנייה בתפילה:

קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת

"קרוב ה' לכל קוראיו" – לא רק לקוראים שכבר קיבלו תשובה, אלא לכל מי שקורא. גם באמצע ההמתנה. גם כשעדיין לא רואים שום שינוי. הקִרבה הזאת, כך מלמד אותנו הפסוק, לא תלויה בתוצאה, אלא בעצם הפנייה.

מי שהתפלל אי פעם על מישהו יקר – ילד חולה, הורה מזדקן, קרוב שנמצא בצרה – מכיר את התחושה הזאת, של תפילה שממשיכה גם כשאין עדיין תשובה. אנחנו לא יכולים להבטיח לאף אחד שהישועה תגיע בדיוק כמו שמצפים, ובדיוק מתי שרוצים. אבל הסיפור הזה מזכיר לנו שהתפילה שממשיכים להתפלל, גם כשהיא נראית כאילו לא קורה איתה כלום, לא הולכת לאיבוד.

אולי בדיוק בשביל זה מספרים סיפורים כאלה – לא כדי להבטיח שלכל אחד תהיה בדיוק אותה ישועה, אלא כדי לחזק אותנו להמשיך לבקש, גם כשעדיין לא רואים שום סימן לתשובה. הפער הזה, בין אותו לילה ליד השער לבין הרגע שבו האב חזר עם בשורה טובה, הוא בדיוק הזמן שבו אנחנו נדרשים להמשיך להאמין, גם בלי לדעת מה קורה מאחורי הקלעים.

אם יש לכם מישהו יקר שאתם נושאים בתפילה, אתם מוזמנים לומר בעבורו פרק תהילים לרפואה או לישועה, ואם תרצו – לשתף את השם שלו כאן איתנו, כדי שנוכל להתפלל יחד. לפעמים הישועה מגיעה מהר, ולפעמים היא מתעכבת חודשים ארוכים – אבל התפילה שלנו, כמו התפילה של אותו אב, אף פעם לא הולכת לאיבוד.