באמצע עבודות הבנייה הכול נעצר בבת אחת - מה קרה בקרעסטיר?

עבודות הבנייה בבית המדרש ההיסטורי של רבי ישעי'לה מקרעסטיר נעצרו בבת אחת. שערי ההיכל נפתחו לרווחה בדיוק ברגע שנחשב מסוגל במיוחד לתפילה ולישועה

בעיצומם של ימי השיקום בבית המדרש ההיסטורי של רבי ישעי'לה מקרעסטיר, קרה משהו שלא מובן מאליו. כ"ק האדמו"ר מתולדות אהרן, השוהה בימים אלו למנוחה בעיירה מאד שבהונגריה, הגיע השבוע לביקור מיוחד בעיירה קרעסטיר. ופתאום, עבודות הבנייה שהיו בעיצומן - נעצרו.

כך, על פי הדיווח, התנהל הביקור: הוא לא היה מקרי, וגם לא הראשון בסבב הזה. עוד קודם לכן פקד האדמו"ר את ציונו של הרה"ק בעל ה"ישמח משה" זי"ע באויהל, ביום ההילולא שלו. מי שמכיר את עולם ההילולות יודע כמה משמעות יש ליום כזה - יום שבו מתאספים סביב ציונו של צדיק, נזכרים בדרכו ובמעשיו, ומרגישים קרבה מיוחדת אליו. משם המשיך האדמו"ר היישר לקרעסטיר, שם השתטח על ציונו של פועל הישועות הרה"ק רבי ישעיה בן רבי משה מקרעסטיר זי"ע - בערב ראש חודש מנחם אב, יום שתואר כמסוגל לתפילה ולישועה. שתי תחנות בדרך אחת, שני ציונים של צדיקים, ומטרה אחת - תפילה.

עם הגעתו לקרעסטיר התקבל האדמו"ר בכבוד רב על ידי עסקני "רבי ישעי'לעס הויז" ונכדי הצדיק, בני משפחת רובין, המובילים כבר שנים את מפעל שיקום המקומות הקדושים בעיירה. מדובר בפרויקט רחב היקף, ולא בעבודה שנגמרת ביום אחד או בחודש אחד. פרויקטים כאלה של השבת מקומות קדושים לחיים יהודיים דורשים בדרך כלל שנים ארוכות של עבודה, סבלנות ומאמץ - עד שהמקום חוזר להיות מה שהיה פעם: מקום תפילה חי ופועם.

ואז הגיע הרגע שהופך את כל הסיפור הזה למשהו אחר. במהלך הביקור סייר האדמו"ר במתחם בית המדרש ההיסטורי, הנבנה מחדש בימים אלו ממש על גבי היסודות המקוריים של בית הכנסת שבו התפלל ופעל הצדיק. המבנה עדיין באמצע עבודות בנייה של ממש. ובכל זאת, לכבוד ביקורו של האדמו"ר, הכול נעצר. שערי ההיכל נפתחו, והאדמו"ר זכה להתפלל שם תפילת ערבית - באותן ארבע אמות קדושות בדיוק שבהן התפלל רבי ישעי'לה זי"ע בעצמו.

תחשבו רגע מה זה אומר. אף אחד לא חיכה לסיום הבנייה, ואיש לא דחה את הביקור ל"זמן מתאים יותר". העבודות נעצרו, וההיכל שעדיין לא הושלם כבר שימש למה שנבנה בשבילו מלכתחילה: תפילה.

הפרויקט עצמו, מי שמכיר אותו יודע, נמשך כבר שנים. מובילים אותו נכדי הצדיק, ובראשם הרה"ג ר' מנחם מנדל רובין, העומד בראש ארגון "רבי ישעי'לעס הויז". אחרי הליך ממושך להשבת השטח לידיים יהודיות, שוחזר בית המדרש בקפדנות רבה על פי המבנה המקורי - תוך הסתמכות על יסודות שנחשפו במקום, מסמכים ועדויות היסטוריות. כל אבן במקום הזה מספרת סיפור.

הרגע שבו התפילה נהייתה אישית

לאחר תפילת הערבית, לא הסתפק האדמו"ר בכך. הוא עלה אל הציון הקדוש, ושהה שם זמן ממושך. משם נכנס לחדר הכהנים הסמוך לאוהל, קרא קוויטלעך, ונשא תפילה חרישית - עבור הכלל ועבור הפרט, כפי שסופר. ורק לאחר מכן בירך את המתפללים הרבים שנכחו במקום, והעניק להם את ברכותיו לישועה, לרפואה ולהצלחה.

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים על זה, על אותו רעיון פשוט וגדול שמלווה אותנו כבר דורות - שיש רגעים שנחשבים "עת רצון", רגעים שבהם השערים למעלה פתוחים קצת יותר. מי שמכירים את ספר תהלים יודעים בדיוק על מה מדובר:

וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן

המילים האלה, מתוך מזמור ס"ט בתהלים, מלוות אנשים בכל דור מחדש. יש רגעים - ערב ראש חודש, יום הילולא, יום שמתקבצים בו כל כך הרבה תפילות במקום אחד - שמרגישים אחרת. לא בגלל הבטחה כלשהי, אלא בגלל התחושה הפשוטה שיש כאן משהו גדול מאיתנו, ושכדאי לנצל אותו.

לא במקרה נקרא החודש הזה בשם "מנחם אב" - חודש שנושא בתוכו, לפי המסורת, את מידת הנחמה גם בתוך הימים הקשים שבו. ערב ראש חודש נחשב בעם ישראל מדורי דורות הזדמנות מיוחדת לפתוח את הלב בתפילה, לפני שהחודש החדש נפתח. אין כאן שום הבטחה לתוצאה מסוימת - יש רק תזכורת לכך שרגעים מסוימים, אם בוחרים לנצל אותם, יכולים להיות שונים מכל יום אחר.

זה בדיוק מה שקרה כשהאדמו"ר נכנס לחדר הכהנים וקרא את הפתקים שהביאו אליו. כל שם, כל בקשה, כל צרה שמישהו ביקש שיתפללו עליה - כולם מצאו את דרכם לאותו רגע של תפילה חרישית. ומי שלא היו שם, יכולים בהחלט להרגיש שותפים לרגע הזה. מספיק לומר פרק תהלים, מספיק לשלוח שם של מישהו שזקוק לישועה, כדי להצטרף לאותה תפילה בדיוק.

יש משהו מרגש בעצם זה שבניין שעדיין לא נגמר, כבר הספיק להכיל תפילה כל כך גדולה. אולי זה בדיוק הלקח - שלא צריך לחכות שהכול יהיה מושלם כדי לפנות למעלה. מספיק חדר אחד, קיר אחד, רגע אחד של כוונה אמיתית.

כמה פעמים אנחנו דוחים תפילה, בקשה, או אפילו רק כמה דקות של התבוננות פנימית, כי "אין זמן" או כי "זה לא הרגע המושלם"? הסיפור מקרעסטיר מזכיר לנו שאפשר גם אחרת. אפשר לעצור באמצע היום העמוס, לפתוח פרק תהלים, ולפנות למעלה בדיוק כמו שהם עשו שם - גם אם הכול סביבנו עוד לא גמור, גם אם יש עוד "עבודות בנייה" בחיים שלנו שטרם הושלמו.

אז בפעם הבאה שתרגישו שאתם צריכים רגע לעצור ולהתפלל - על עצמכם, על מישהו קרוב, על משהו שממש מטריד אתכם - זכרו את הסיפור הזה: את בית המדרש שעדיין בבנייה, ואת השערים שנפתחו בכל זאת. אתם מוזמנים לומר פרק תהלים, לשתף את הכתבה הזו עם מי שזקוק לתפילה, ולשלוח שם לתפילה למי שיקר לכם - כי לפעמים זה כל מה שצריך.