איך שומרים הבטחה חמישים שנה? הסיפור של רבי שמואל סלנט

לפני חמישים שנה הבטיח רבי שמואל סלנט לסבו של חתן שיתפלל בעבורו לזרע של קיימא, ושכאשר יגיע היום הוא יסדר את הקידושין לצאצאו. הנה איך זה נראה כשרב זקן שומר על מילה שניתנה חצי יובל קודם לכן

רבי שמואל סלנט זצ"ל היה כבר איש זקן מאוד, שהגיל והקושי בהליכה הפכו כל יציאה מהבית למאמץ של ממש, כשהודיעו לו שהוא מוזמן לערוך חופה. מקורביו, שראו כמה קשה לו כל תזוזה מחוץ לבית, ניסו לשכנע אותו לא לטרוח ולא לצאת מהבית באותה שעה.

רבי שמואל סירב. הוא הסביר שאין בידו לוותר על ההזמנה הזאת: עשרות שנים קודם לכן הבטיח לסבו של החתן, שביקש ממנו שיתפלל בעבורו לזרע של קיימא, שכאשר יגיע היום הוא יסדר את הקידושין לצאצאו במו ידיו.

עברו כחמישים שנה מאז אותה הבטחה. מבחינתו של רבי שמואל, הזמן שעבר לא שינה דבר - ההבטחה עדיין עמדה בעינה, בדיוק כפי שניתנה ביום שבו ניתנה. הוא יצא מביתו, למרות הגיל והקושי, כדי לסדר את הקידושין לצאצא של אותו זקן, בדיוק כפי שהבטיח לו חצי יובל קודם לכן.

מי שמכירים את קורות חייו של רבי שמואל סלנט יודעים שההתמדה הזאת לא הייתה מקרית. הוא נולד בליטא בשנת תקע"ו, בקירוב 1816, וכבר בצעירותו נודע בכישרונותיו התורניים. בעקבות מצב בריאותו הומלץ לו לעבור לאקלים חם יותר, ובשנת 1840 יצא עם משפחתו בדרך לארץ ישראל. במהלך המסע נאלץ לעצור בקושטא, בעקבות המלחמה שהתחוללה אז בין מצרים לאימפריה העות'מאנית. שם, בקושטא, נפגש עם השר משה מונטיפיורי, שהיה בדרכו לפעול למען יהודי דמשק בעקבות עלילת הדם המפורסמת - פגישה שהייתה תחילתו של קשר בין השניים.

בשנת תר"א הגיע רבי שמואל לירושלים, לעיר שבה היישוב האשכנזי היה עדיין קטן יחסית והתמודד עם קשיים כלכליים וציבוריים רבים. עם השנים הוא הפך לאחת הדמויות הבולטות ביותר בהנהגת העדה, ושימש במשך עשרות שנים כרבה ואב"ד שלה וכאחד ממנהיגי היישוב הישן. פעילותו לא הסתכמה בבית המדרש: הוא היה מראשי ישיבת "עץ חיים", ממייסדי בית החולים "ביקור חולים" והוועד הכללי "כנסת ישראל" שנועד לאחד את הכוללים האשכנזיים. השפעתו חרגה מגבולות העדה שלו, והוא נודע כבעל מעמד והשפעה גם בקרב חוגים ועדות אחרות בירושלים.

הוא גם לא הסתפק בפעילות בתוך גבולות העיר עצמה. בשנים תר"ח-תרי"א יצא בשליחות לערים מרכזיות בליטא ובפולין כדי לחזק את התמיכה הכלכלית ביישוב הירושלמי, שהיה תלוי במידה רבה בתרומות שהגיעו מקהילות יהודיות ברחבי העולם, ובמהלך אותה שליחות אף ארגן מחדש את פעילותו של כולל וילנה. בשנת תר"כ יצא שוב לאירופה, וביקר בין היתר בגרמניה, באמסטרדם ובלונדון.

הדאגה שלא נתנה לו מנוח: הילד שלא נפדה

הקפדה דומה על מילה שניתנה מופיעה גם בסיפור אחר המיוחס לרבי שמואל. מדובר בילד בכור שאביו נפטר עוד לפני שהספיק למול אותו, ולכן לא היה מי שיפדה אותו כשהגיע לגיל שלושים יום כנדרש. רבי שמואל הורה שבנסיבות כאלה יש להמתין עד שהילד עצמו יגדל ויפדה את עצמו. אבל זה לא הספיק לו: הוא חשש שעם השנים, כשהילד יגדל בתוך שגרת החיים הרגילה, הפרט הזה פשוט יישכח.

אז הוא לא הסתפק בהוראה בעל פה. הוא כינס מניין כהנים והודיע בפניהם שהילד טרם נפדה, ובנוסף דאג להכנת לוח כסף - עשוי מכף כסף שרודדה במיוחד לצורך כך - ועליו נחרתו שמו של הילד והעובדה שעליו לפדות את עצמו כשיגדל. הוא הורה לאימו של הילד להלביש עליו את הלוח ולא להסירו אפילו בזמן הרחיצה, עד היום שבו יוכל הנער לפדות את עצמו בעצמו.

ואי אפשר שלא לחשוב, לנוכח שני הסיפורים האלה, על מזמור קכ"ז בתהילים, שמדבר על ילדים כנחלה וכמתנה שאינה מובנת מאליה:

הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן

מי שמתפלל על ילדים, או מלווה מישהו קרוב בתפילה כזאת, מכיר את התחושה שהזמן שבין הבקשה למימוש שלה יכול להיות ארוך ומייגע. הסיפור על רבי שמואל מזכיר שגם כשהזמן מתמשך, התפילה וההבטחה שניתנה בעקבותיה לא מאבדות מהמשמעות שלהן - לא אחרי שנה, ולא אחרי חמישים.

גם כשלא ראה, המשיך להוביל

רבי שמואל המשיך להנהיג את ציבור ירושלים גם כשהגוף כבר לא שיתף פעולה. בשנת תרמ"ח, 1888, החלה ראייתו להיחלש, ובהמשך הוא אף התעוור. למרות זאת המשיך בפעילותו ובהנהגת הציבור, ורק כאשר התקשה לשאת לבדו בעומס הרבנות ביקש שימונה רב שיסייע לו. לתפקיד נבחר הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים, המוכר בכינויו האדר"ת - אלא שהאדר"ת נפטר עוד בחייו של רבי שמואל, וההנהגה נשארה שוב כולה על כתפיו.

רבי שמואל סלנט נפטר בכ"ט באב תרס"ט, 1909, אחרי עשרות שנים שבהן נשא על גבו את המשקל של קהילה שלמה. יותר ממאה שנה אחרי פטירתו, הדמות שלו עדיין נוכחת בסיפורה של ירושלים - רב שלא הסתפק בהוראת הלכה, אלא הקדיש את חייו לבניית מוסדות התורה, החסד והציבור של עיר הקודש.

מי שמכירים סיפור כמו זה, על הבטחה שמלווה מישהו חמישים שנה ולא נשכחת אפילו לרגע, בטח מסכימים שיש בו תזכורת פשוטה וחזקה: תפילה שנאמרת בכנות לא הולכת לאיבוד גם כשהתשובה מתעכבת, ומילה שניתנה מתוך לב שלם שווה לשמור עליה עד הסוף - גם כשהדרך אליה עוברת דרך עשרות שנים של המתנה. זה נכון לתפילה על זרע של קיימא, וזה נכון בעצם לכל דבר שמבקשים בלב שלם ומחכים לו בסבלנות.

אתם מוזמנים לקחת רגע מהיום הזה, לומר פרק תהילים, ולשלוח אותו לזכות מישהו שאתם יודעים שזקוק כרגע לישועה - גם אם היא עדיין לא נראית באופק. לפעמים ההבדל בין בקשה שנשכחת לבקשה שמתקיימת הוא פשוט הזמן שמוכנים לתת לה.