הדיין העיוור שהכריז: אם לא נטלתי שוחד, עיניי ייפקחו

דיין עיוור עולה לבימה בבית הכנסת הגדול של קהיר, ומכריז בפני כל הציבור: אם מעולם לא נטל שוחד, עיניו ייפקחו. מה שקרה כשסיים לדבר הפך אותו לסיפור שמספרים עליו מאות שנים

בית הכנסת הגדול של קהיר, שנת שע"ה (1615). הדיין רבי חיים כפוסי זצ"ל מגשש את דרכו אל הבימה. הוא עיוור, והתהליך אורך זמן. הציבור מבחין שהדיין הישיש רוצה לומר משהו, ומשתתק כדי לפנות לו את הדרך.

רבי חיים נראה נסער. הוא דופק קלות על הבימה, ומתחיל לדבר: "שמעתי באומרים, כי הטעם שמאור עיניי כבה הוא משום שבהיותי דיין בעיר ואם קהיר, נטלתי חלילה שוחד, והתורה אמרה 'השוחד יעוור עיני חכמים'. לא על כבודי אני חס, אלא על כבוד שמיים. היש כאן אדם שנטלתי ממנו או נגדו פרוטה אחת של שוחד? אם כן, יקום ויאמר, ואם חלילה עשיתי זאת – כאן אבוא על עונשי. אבל אם לא נטלתי שוחד, גוזר אני שיפקחו עיניי ואשוב לראות, כדי להסיר לזות שפתיים".

הוא מסיים לדבר, ובבית הכנסת מושלך הס. איש לא פוצה פה. ואז, לנגד עיני כל הקהל, נפקחות עיניו של רבי חיים - והוא מתחיל לזהות את האנשים סביבו ולקרוא להם בשמותם, אחד אחד.

את הסיפור הזה מוסר לדורות הגאון החיד"א זצ"ל, שכתב כי ראה במו עיניו את מעשי בית הדין בחתימת ידו של רבי חיים - את החתימות שמלפני האירוע, שניכר בהן כי נכתבו על ידי מי שאינו רואה את שהוא כותב, ואת החתימות שמאחריו, שנראות כחתימה של אדם רואה לגמרי. מאותו יום ואילך החל רבי חיים לחתום "ה' נסי חיים כפוסי", ומכאן נולד הכינוי שדבק בו: רבי חיים כפוסי בעל הנס.

מאות שנים אחרי האירוע, כשהגיע רבי יעקב ספיר זצ"ל במאה ה-19 לבית העלמין בקהיר, הוא מצא את קברו של רבי חיים מוקד עלייה לרגל של ממש. המצבה הייתה מכוסה בשמן שהביאו מבקרים, אנשים חלצו את נעליהם לפני שהתקרבו אליה, וספיר שמע כי גם יהודים וגם מקומיים שאינם יהודים מייחסים לשבועה בשמו של רבי חיים חומרה מיוחדת. הוא סיפר ששאל מי קבור במקום, ורק אז נודע לו על מעשה העיוורון וההחלמה.

גם רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ"ל, שכיהן כרבה הראשי של מצרים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, מעיד בספרו "טוב מצרים" על מעמד הקבר. הוא כתב שמצבתו של רבי חיים הייתה "ידועה ומפורסמת", ושאנשים במצוקה נהגו לבוא אליה להתפלל. הוא עצמו הסתייג בחריפות מהמנהג לשפוך כמויות שמן על האבן, מכיוון שהדבר לכלך והרס את המצבה, ואף דאג בעצמו להסדרת המקום. בית הכנסת הנושא את שמו של רבי חיים כפוסי קיים עד היום במרכז הרובע היהודי הישן של קהיר.

מי היה רבי חיים כפוסי

רבי חיים כפוסי נולד בסביבות שנת ש' (1540) באלג'יר, למשפחה מצאצאי מגורשי ספרד. כבר בגיל 15 הוא נמצא במצרים, שם זכה ללמוד מפי האר"י הקדוש, ששהה שם באותה תקופה, וכן למד מפי מהר"י בירב בצפת. בין גדולי הדור שפעלו איתו במצרים נמנו רבי בצלאל אשכנזי, בעל "שיטה מקובצת", ומהר"י קאשטרו, המהריק"ש.

עוד בצעירותו נחלק על גדולי הדיינים במצרים בשאלה הלכתית קשה. פקיד שעבד אצל מוכסן נדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיפרע את חובותיו, אך ירד מנכסיו ולא הצליח לעמוד בכך. בית הדין הגדול במצרים, ובראשו רבי בצלאל אשכנזי, סבר שעליו לקיים את נדרו במלואו. רבי חיים, שהיה אז תלמיד חכם צעיר, פסק אחרת - שמדובר ב"נדרי אונסין", נדר שהנסיבות מנעו ממנו לקיים.

מקרה נוסף שמתואר באחת מתשובותיו: יהודי מקהיר הלווה את כספו, וגם כספים של יתומים שעליהם היה אפוטרופוס, לאדם בעל מעמד בעיר דמיאט. כדי לגבות את החוב הוא נדרש לעבור לשם ולהישאר תקופה, וביקש מאשתו להצטרף אליו. היא סירבה, בטענה שקהיר היא עיר גדולה ודמיאט אינה אלא מקום קטן שאינה רוצה לעקור אליו. רבי חיים פסק שאין הולכים אחר השם אלא אחר המציאות, ומקום שיש בו כל הדרוש נחשב כרך לכל דבר.

ספרו "באור החיים", ובו דרשות וביאורים על התורה, נדפס בירושלים רק בשנת תרפ"ט (1929) - כמעט שלוש מאות שנה אחרי פטירתו. החיד"א הכיר גם חיבור נוסף שלו, "ספרי חיים", על הספרי והמכילתא. תשובותיו ההלכתיות נשארו במשך מאות שנים בכתבי יד; החיד"א ראה חלק מהן והביא מדבריו, שלוש תשובות נדפסו בראשית המאה ה-20, ורק בשנת תשע"א (2011) יצא לאור קובץ רחב שלהן, הכולל כשישים תשובות ועוד חידושים על הש"ס.

בדרשה אחת הוא מסביר מדוע אין תלמיד חכם אחד יכול להחליף לחלוטין תלמיד חכם אחר: במעמד הר סיני קיבלה כל נשמה את חלקה בתורה, ולכן, כלשונו, "כל צדיק וצדיק, יש לו אור ושמש בפני עצמו". רבי חיים כפוסי נפטר בקהיר בי"ב בשבט שצ"א (1631).

קשה שלא לעצור לרגע על הרגע ההוא בבית הכנסת של קהיר. דיין זקן, עיוור, עומד מול קהל שלם ומוסר את הדין על עצמו בקול רם - בלי תירוצים, בלי להסתתר. ואי אפשר שלא לחשוב על הפסוק במזמור שעוסק בדיוק בשאלה מי ראוי לעמוד לפני ה':

מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב (תהלים כד, ג-ד)

מי שמכירים את מזמור קיט יודעים שיש בו גם בקשה אחרת, פשוטה ונוגעת ללב - לא בקשה לרכוש או להצלחה, אלא שהעיניים ייפקחו לראות את נפלאות התורה:

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, יח)

אי אפשר שלא לשמוע הד של הפסוק הזה בסיפור שלנו - שם העיניים נפקחו במובן הכי פשוט ופיזי שיש, לא בזכות תרופה או מזל, אלא בזכות מצפון נקי שהעז להיאמר בקול רם, לפני כולם. אולי בזכות זה ממשיכים לספר את הסיפור הזה גם כיום, יותר מ-400 שנה אחרי שקרה. לא רק בגלל שהוא סיפור על נס, אלא בגלל שהוא סיפור על אדם שהיה מוכן לעמוד מול כל מי שהכיר אותו ולומר את האמת - גם כשזה עלול היה לעלות לו ביוקר.

אפשר לקחת מזה משהו קטן לחיים של כל אחד מאיתנו: לפעמים הדרך הכי קצרה החוצה מקושי היא לא להסתיר אותו, אלא להביא אותו בפני מי שיכול לעזור. מי שרוצה, אפשר לקחת רגע היום ולומר פרק תהילים - למשל פרק כד, שמוזכר כאן ועוסק בדיוק בניקיון כפיים ובר לבב. ואם יש לכם מישהו קרוב שזקוק כרגע לישועה, אפשר גם לשתף אותו בסיפור הזה, או פשוט לשלוח את שמו לתפילה. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל.