מחזה שלא נראה כמותו: אלפי בעלי תשובה זעקו יחד בהיכל בעלזא

היכל בית המדרש הגדול של חסידות בעלזא בירושלים ידע לא מעט מעמדים גדולים, אבל את מה שקרה שם באמת קשה לתאר במילים

אלפי נערים בעלי תשובה ומתחזקים, כאלה שעשו את הצעדים הראשונים שלהם לעבר חיי תורה ומצוות בשנים האחרונות, מילאו עד אפס מקום את ההיכל הענק מקיר לקיר, לקראת מעמד סליחות היסטורי.

את הערב פתח רבה של מגדל העמק, הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, בדברי התעוררות שיצאו מהלב ונכנסו ללב. הוא דיבר על גודל מעלתם של בעלי התשובה, על המקום המיוחד שהם עומדים בו, מקום שגם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו. מילים כאלה, שנאמרות באוזני אלפי צעירים שבשנים האחרונות מצאו את הדרך חזרה הביתה, מקבלות משקל אחר לגמרי. אלה לא דברי כבוד סתמיים, אלה דברים שמחממים לב.

ואז, בשיא ההתרגשות, נפתחו דלתות ההיכל והאדמו"ר מבעלזא יצא אל הקהל לקול שירת המונים. הוא לא יצא לבדו. לצדו צעדו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, ורבה של מגדל העמק הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן. שלושה מגדולי התורה והחסידות, יחד, במעמד אחד שכולו נועד לקרב רחוקים. הופעתם המשותפת המחישה את החיבור העמוק ואת אהבת ישראל הטהורה שמפכה בציבור החרדי כלפי אחיו השבים לכור מחצבתם. יש בזה משהו שאומר יותר מכל דרשה: כשגדולי הדור בוחרים לעמוד יחד לצד מי ששב בתשובה, זו הצהרה שהחזרה הביתה שייכת לכולם, בלי יוצא מן הכלל.

עם תחילת אמירת הסליחות קרה משהו שקשה לתמצת במילים. קולותיהם של אלפי המשתתפים התלכדו לזעקה אדירה אחת, זעקת סליחות וקבלת עול מלכות שמים. בקהל זלגו דמעות של תשובה אמיתית באמירת י"ג מידות של רחמים, ורבים מהנוכחים חשו קרבה עמוקה לבורא עולם עם התקרבות ימי הדין. נדמה היה, באותם רגעים ממש, כאילו שערי שמים נפתחים לרווחה מול אלפי הזועקים.

אנחנו כותבים את זה בזהירות, כי זו לא עובדה שאפשר לדווח עליה, אלא תחושה שמלווה כל מי שקורא את התיאור הזה: קשה שלא לחשוב על מזמור ק"ל בתהילים, המזמור שנפתח במילים "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". זעקה שעולה לא מתוך שלווה, אלא מתוך מעמקים, מתוך מקום של כמיהה אמיתית לחזור. וזה בדיוק מה שאלפי הקולות בהיכל בעלזא ביטאו יחד, כל אחד מהם, מהמקום שממנו הגיע. זעקה שכזו, שעולה מאלפי גרונות בבת אחת, לא נשכחת בקלות אצל מי ששמע אותה, ולא צריך להיות נוכח בהיכל כדי להבין את הכוח שהיה בה. גם קריאה על אודותיה, מרחוק, משאירה תחושה של משהו גדול שהתחולל שם, משהו שחורג מגבולות אולם אחד ולילה אחד.

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'

המקום שאין בו "מאוחר מדי"

לאחר סיום הסליחות, כשההמונים עדיין נתונים תחת הרושם העז של הרגעים שעברו עליהם, עלה שוב הרב גרוסמן ונשא משא חיזוק מיוחד. בדבריו עודד את הנוכחים להמשיך באומץ בדרך שבחרו, דרך שדורשת מסירות רבה ולא פעם מתמודדת עם קשיים לא פשוטים. חיזוק כזה, שנאמר לא לפני הדרך אלא באמצעה, הוא לפעמים בדיוק מה שמחזיק אדם ביום הקשה שבא אחרי ההתרגשות של הערב.

לקראת סיום המעמד נרשם רגע מרגש נוסף: הראשון לציון הגר"י יוסף ערך תפילת "מי שברך" מיוחדת ונרגשת לבריאותו השלמה ולאריכות ימיו ושנותיו של מארח המעמד, האדמו"ר מבעלזא. קהל האלפים ענה "אמן" אדיר, אמן שהרעיד את ספסלי בית המדרש וחיבר את כל הלבבות בתפילה אחת זכה. אמן שנאמר מתוך אלפי גרונות, אחרי ערב כזה, הוא לא סתם תגובה. הוא המשך ישיר של אותה זעקה שעלתה מההיכל באמירת הסליחות.

יש במעמד הזה משהו שנוגע בכל אחד ואחת מאיתנו, גם מי שלא היו שם. תזכורת לכך שאין רגע אחד שבו מאוחר מדי לחזור, ואין נקודת מוצא שפוסלת מישהו מלהגיע לאותו היכל, לאותה זעקה, לאותה קרבה לבורא עולם. מי שמכירים ולו במעט את מזמור נ"א בתהילים, המזמור של "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים", יודעים שהוא בדיוק על זה: לא בקשה למחוק את העבר, אלא בקשה ללב חדש שממשיך קדימה. גם הפסוק הזה, כמו הקודם, הוא לא חלק מהסיפור המדווח, אלא משהו שהסיפור מזמין אותנו לחשוב עליו.

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי

מה שקרה בהיכל בעלזא הוא לא סיפור על מקום אחד או על ערב אחד בלבד. הוא סיפור על אלפי בני אדם שהחליטו, כל אחד בזמנו ובדרכו שלו, שהם רוצים לחזור. ועל גדולי תורה שבחרו לצאת ולעמוד לצדם, לא כדי ללמד אותם משהו מגבוה, אלא כדי לומר להם בקול: אתם לא לבד, ואתם לא מאחור. יש בזה מסר שרלוונטי הרחק מעבר לקירות ההיכל, לכל מי שמרגישים לפעמים שהם רחוקים מדי, שהתחילו מאוחר מדי, או שהדרך שלהם לא מספיק ישרה.

כי בסוף, מי מאיתנו לא מכיר את התחושה הזו של רצון להתחיל מחדש. לא חייבים לעמוד בהיכל גדול עם אלפי אנשים כדי להרגיש את זה, לפעמים זה קורה דווקא ברגע שקט, לבד, כשמסתכלים אחורה ומרגישים שיש עוד דרך לעשות. הסיפור מבעלזא מזכיר שהדרך הזו פתוחה תמיד, שהיא לא שמורה למי שנולד לתוכה, ושכל צעד קטן בכיוון הנכון נחשב, גם אם אף אחד לא רואה אותו ולא מריע לו בקול המונים.

ימי אלול הולכים ומתקרבים לשיאם, וקשה שלא לצאת מהסיפור הזה עם רצון לקחת בו חלק, גם בלי לעמוד פיזית בהיכל בעלזא. אתם מוזמנים לומר יחד איתנו פרק תהילים לזכות כל מי שמחפשים היום את דרכם חזרה, ולשלוח שמות לתפילה של מי שיקרים לכם ואתם מתפללים שימצאו את דרכם שלהם. לפעמים די בזעקה אחת, גם קטנה וגם שקטה, כדי לפתוח שערי שמים. ואולי בדיוק בשביל זה נכתבו התהילים, כדי שיהיה לנו תמיד עם מה לחזור.