הילד שבכה כי לא הבין את הסוד – איך הפך לאחד מגדולי המקובלים?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

ילד עני שלפעמים אפילו נעליים לא היו לו, גדל עם אהבה בוערת לתורה שלא נתנה לו מנוח. לילה אחד תפסו אותו בוכה בלב שבור על מה שלא הצליח להבין, ומאותן דמעות נולדה דרכו של אחד מגדולי המקובלים שזכה לראות בעיניו את רחל אמנו יוצאת מקברה

רבי יהודה פתיה נולד בחודש שבט בשנת ה׳תרי״ט, בן שלישי לרבי משה אביו. המשפחה הייתה ענייה מאוד, ולעיתים אפילו נעליים לא היו לילד יהודה הקטן. ובכל זאת, כבר מגיל צעיר בערה בו אהבת תורה שלא הכירה גבולות.

יום אחד לא הצליח הילד להתגבר על התשוקה שבערה בו ללכת ולשבת בבית המדרש. הוא נטל את נעלי אביו הגדולות ממנו בכמה מידות, ויצא לדרכו. הנעליים התמלאו בבוץ מבפנים ומבחוץ, אבל לילד שכל מה שרצה זה ללמוד תורה – זה לא הפריע כלל. כך נראה הצעד הראשון של מי שיהפוך לימים לאחד מגדולי המקובלים בישראל.

בכל שבת קודש הקפיד הילד יהודה ללכת עם אביו לשמוע את דרשותיו של רבנו יוסף חיים, ה״בן איש חי״. שם, בין הקירות הישנים של בית המדרש, התעוררה בליבו אהבה מיוחדת לתורת הסוד – לחלק הנסתר של התורה, לא רק לפשט. אבל אהבה זו הביאה איתה גם כאב.

באחד הלילות נתפס הילד יהודה כשהוא ממרר בבכי. אביו שאל אותו לפשר הדבר. הילד השיב בכנות שלא זכה להבין את חלק הסוד שבדרשת השבת. זה לא היה בכי של ילד מפונק שלא קיבל מה שרצה – זה היה בכי של נשמה שרצתה להבין יותר ממה שהיה בהישג ידה.

לימים, כשכבר היה רב גדול, סיפר רבי יהודה פתיה לתלמידו חכם סלמאן מוצפי זצוק״ל שאותן דמעות ליליות היו הניצוץ הראשון. הן אלו שעוררו בו את הכמיהה האמיתית לעסוק בתורת הקבלה. דמעותיו של ילד קטן שלא הבין – הפכו לימים לאש גדולה של תורה, סוד וקדושה.

ואי אפשר שלא לעצור רגע ולחשוב על זה: לפעמים דווקא הרגע שבו אנחנו מרגישים הכי קטנים, הכי רחוקים מהבנה, הוא הרגע שזורע בתוכנו את הדבר הכי גדול. הכמיהה שממשיכה לבעור גם כשאין תשובות – היא עצמה כבר תפילה.

בימי בחרותו למד רבי יהודה אצל רבי עבדאללה סומך זצוק״ל, מגדולי חכמי בגדד ומעמודי ההוראה בישראל, בבית המדרש ״בית זילכה״. בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ראה בו רבו את גדולתו ואת עתידו הגדול בתורה, וסמכו לרבנות ולהוראה.

מסופר כי באחד הימים ביקש רבי עבדאללה סומך מתלמידו הצעיר לעבור לפני התיבה. אחד מיושבי בית המדרש התפלא איך בחור צעיר כל כך זוכה למעמד כזה. או אז קם רבי עבדאללה סומך ממקומו, הניח את ידיו על ראשו של הנער ואמר: ״הנני סומכו עתה לחכם בישראל.״

כך, בעודו צעיר לימים, קיבל רבי יהודה פתיה את סמיכתו של אחד מגדולי חכמי בגדד, והחל את דרכו כרב ומורה בישראל. בהיותו בן עשרים וחמש כבר הוציא לאור את חיבורו ״יין הרקח״ – פירוש עמוק על האידרא רבא והאידרא זוטא, פרי שנים של עמל ויגיעה בתורת הנסתר.

אבל גדולתו של רבי יהודה לא נמדדה רק בחיבורים ובעיון. אנשים שנקלעו למצבים קשים היו פונים אליו, והוא עסק עבורם בתיקונים על פי חכמת הקבלה מתוך מטרה אחת – להביא לתיקון הנפש ולישועה. הוא נודע גם בבקיאותו בפתרון חלומות, ורבים היו משכימים לפתחו לבקש להבין את חלומם ולזכות לברכתו. ועם כל זה, מה שבלט בו יותר מהכול היו מידותיו: הוא הקפיד שלא לדבר רע על שום אדם, גם לא על מי שנראה כרשע גמור. כשדיברו בגנותו של מישהו, היה אומר: אם ישוב בתשובה – הוא יהיה גדול יותר מכולנו.

הכמיהה לארץ ישראל וקבר רחל אמנו

אהבתו וכיסופיו של רבי יהודה פתיה לארץ ישראל היו עצומים. פעמיים ניסה לעלות ולקבוע בה את מושבו, ופעמיים מנעו ממנו מן השמיים. בפעם הראשונה, לאחר שהגיע לירושלים, התבשר בחלומו כי המקטרגים נלחמים נגד עלייתו ועליו לשוב לעיר מולדתו. זמן קצר לאחר מכן חלה, ולאחר עשרה חודשים שב על עקבותיו לבבל.

גם בפעם השנייה, כאשר כבר רכש בית בשכונת הבוכרים בירושלים, נפל למשכב בערב ראש השנה. שוב הבין את הרמז, מכר את הבית וחזר לבבל. אבל הכיסופים לארץ ישראל לא פסקו לרגע. בשנת תרצ״ד, 1934, זכה סוף סוף רבי יהודה פתיה לעלות לארץ ישראל, וקבע את מושבו בירושלים – שם המשיך בעבודת הקודש עד יום הסתלקותו.

אחד הסיפורים המופלאים ביותר הקשורים ברבי יהודה התרחש בקבר רחל אמנו. כשראה ברוח קודשו כי הצוררים הגרמנים מבקשים לפלוש לארץ הקודש, עורר את הציבור לתפילה מיוחדת ברחבת הציון. התפילה נאמרה בקול גדול ובדמעות שליש – עם ציבור שלם שהתייצב לבקש רחמים.

לאחר צום ומספד נטל בידו כוס מלאה בדמעות של קדושה. לאחר ששתה ממנה נפל ארצה והתעלף. הנוכחים נבהלו וזעקו: ״רבנו התעלף!״ וכשהתעורר, שאל אותם מיד: ״גם אתם ראיתם את רחל אמנו יוצאת מהקבר?״

המון הנוכחים העידו כי הרב הצביע על דמותה של רחל אמנו ותיאר בדיוק רב את הצעיף שלבשה, את החלוק ואת הנעליים. ״הנה רחל אמנו,״ אמר. ״היא עולה לשמיים לבקש עלינו רחמים.״ המעמד המרטיט הותיר רושם עמוק על כל מי שהיה שם, עדות נוספת לגודל תפילתו ולנשיאתו בעול צרת ישראל.

מי שמכיר את הפסוק הידוע ממזמור ק״ל בתהילים, לא יכול שלא לחשוב עליו כשקוראים את הסיפור הזה. הפסוק שנפתח במילים "ממעמקים קראתיך ה'" מתאר בדיוק את מה שקרה שם, ברחבת קברה של רחל אמנו – תפילה שעולה מהמקום הכי עמוק שיש, מתוך דמעות אמיתיות:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי

בשנת תש״ב, בסעודה שלישית של שבת קודש, הודיע רבי יהודה פתיה לבני משפחתו כי זו השבת האחרונה שלו עמם. כל הסובבים פרצו בבכי, אבל הרב ניחם אותם ואמר שזו גזירת עליון שאין להשיבה. ואכן, ביום שני, ז״ך במנחם אב, בעודו שקוע בלימודו, השיב את נשמתו הטהורה לבוראה.

מאז הסתלקותו ממשיכה דמותו הקדושה של רבי יהודה פתיה להאיר את לבבות ישראל. מדי שנה, ביום הסתלקותו, רבים עולים לציונו הקדוש בתפילות ובתחנונים, מבקשים ישועות וקירוב הגאולה. במקום שבו נטמן הצדיק נשמעים עד היום קולותיהם של המתפללים, המבקשים רחמים על הכלל ועל הפרט.

ילד עני שהלך לבית המדרש בנעלי אביו הגדולות מדי; נער שבכה בלילה כי לא הצליח להבין את סודות התורה; חכם שעמל לילות כימים בתורת הנגלה והנסתר; צדיק שלא הסכים לדבר בגנותו של שום יהודי – הפך ברבות הימים לאחד מגדולי המקובלים בדורות האחרונים. זהו מסעו של רבי יהודה פתיה זצוק״ל: מסע של תורה, דמעות, ענווה ואהבת ישראל.

אולי הדבר הכי מרגש בסיפור הזה הוא שהכול התחיל מדמעות של ילד שלא הבין. לא מגדולה, לא מהצלחה, לא מתשובות – אלא מכמיהה כנה. וזה בדיוק המסר שנשאר לנו: התפילה והבקשה שלנו, גם כשאנחנו לא מבינים הכול, יכולה להיות הזרע לגדולה הכי גדולה שיש.

ביום הזה, כשאנחנו נזכרים בדמותו של רבי יהודה פתיה זצוק״ל ובתפילתו העצומה בקבר רחל אמנו, אפשר להצטרף אליו באותה תפילה. מוזמנים לומר יחד פרק תהילים לזכות עם ישראל, ולשלוח לנו שם של מי שזקוק לישועה – נשמח להתפלל יחד איתכם.