רבי אריה לוין: הצדיק שהלך ברגל אל האסירים

מי היה האיש שכונה "אבי האסירים" ו"צדיק ירושלים"? סיפור חייו של יהודי שהפך את החסד לדרך חיים

בכל שבת, במשך כ-25 שנה, הלך יהודי ירושלמי ברגל אל בתי הכלא. זה רבי אריה לוין, שנודע בכינוי "רב האסירים", ובפי רבים "אבי האסירים".

הוא נולד בשנת 1885 בעיירה אורלא שליד ביאליסטוק. אביו, בנימין ביינוש, עבד כיערן, ואמו הייתה עטיל. בגיל צעיר עלה לארץ ישראל, באדר ה'תרס"ה (1905), "עם המלצה לעבודה כפקיד" בבנק אפ"ק. בירושלים למד בישיבת תורת חיים.

סמוך להגעתו נשא את צפורה חנה, בתו של הרב דוד שפירא. בשנות מלחמת העולם הראשונה סבלו בני הזוג מרעב, ושתי בנותיהם נפטרו בשל התנאים הקשים. נוסף על כך נפטרו בילדותם שניים מבניו ושתיים מבנותיו. אפשר להבין מכאן משהו על האיש: מי שהכיר כאב מקרוב, יודע איך לשבת לצד כאבם של אחרים. זו פרשנות שלנו, כמובן, ולא דבר שמסרו המקורות.

הוא התגורר שנים רבות ברחוב הר גריזים שבשכונת משכנות ישראל. לביתו הקטן הגיעו, לפי נכדו, סוחרי שוק, ראשי ירושלים, תלמידי ישיבות ואדמו"רים. הגיעו גם אישים ממחנות פוליטיים מנוגדים, ביניהם מנחם בגין ויצחק שמיר. בית קטן, ולב שהיה גדול מכולם.

הוא נחשב לצדיק ירושלמי מפורסם. אבל בניגוד לדימוי של צדיק שיושב ולומד מאחורי דלת סגורה, רבי אריה היה איש של דרכים: בתי כלא, בתי חולים, בתי אבלים.

את הכינוי "רב האסירים" קיבל בזכות ההליכה השבועית שלו, ואת הכינוי "אבי האסירים" בגלל הקשר החם שלו עם אסירי המחתרות בשנים שלפני קום המדינה. כבר בתקופת המנדט הבריטי הלך ברגל בכל שבת לבקר אסירים. הוא ביקר אצל אסירי המחתרות ועולי הגרדום בירושלים, בלטרון, בעכו ובבית לחם, וכן אצל אסירים פליליים. הוא עודד אותם וכתב להם מכתבים, וסייע בשמירת הקשר בין ארגוני המחתרות לאסיריהם. מסופר שאהב במיוחד את אסירי המחתרות, והמשיך במנהגו גם לאחר קום המדינה.

חשבו על ההליכה הזאת. שבוע אחרי שבוע, ברגל, אל מקום שרוב האנשים מעדיפים להתרחק ממנו.

יש בזה לקח שנוגע לכל אחד מאיתנו. רבים חושבים שחסד גדול דורש כוחות מיוחדים, זמן פנוי או מעמד. אבל כשמסתכלים על חייו של רבי אריה רואים דבר אחר: עקביות. לא מעשה אחד מרשים, אלא הרגל קטן שחוזר על עצמו כל שבוע, שנים ארוכות. כך נבנה צדיק, צעד אחרי צעד, ולא ברגע אחד של התלהבות.

וגם זה חשוב: האסירים שאליהם הלך היו מרקעים שונים מאוד, אסירי מחתרות לצד אסירים פליליים. הוא לא בחר מי ראוי לביקור ומי לא. בעולם שבו קל לשפוט, זו דוגמה שכדאי לעצור ולהתבונן בה. גם זה הרהור מערכתי, ולא דבר שמסרו המקורות.

בבתי החולים ובבתי האבל

החסד של רבי אריה לא נעצר בשערי הכלא. הוא ביקר בקביעות בבית החולים למצורעים, ואירח בביתו חולי שחפת וטיפוס. כשקמה המדינה ביקר פצועי צה"ל בבתי החולים, וערך ביקורי תנחומים במשפחות חללי צה"ל.

חשבו רגע על המשמעות. מצורעים, חולי מחלות קשות, אסירים: אלה האנשים שרוב החברה מעדיפה לא לראות. דווקא אליהם הוא הלך, ובקביעות.

סיפור אחד, כפי שמוסר נכדו, מראה איך זה נראה בפועל. שולמית שמיר, חברה בכירה בלח"י, נעצרה בידי הבריטים ונכלאה בכלא הנשים בבית לחם. היא פתחה בשביתת רעב, ולאחר כ-10 ימים כבר הייתה בסכנה. רופאים ניסו להאכיל אותה בכפייה בבית החולים הממשלתי, ללא הצלחה. משפחתה ביקשה מרבי אריה לדבר איתה, ולפי הסיפור, לאחר שיחתם חדלה משביתתה. הנכד מוסיף שהיא והעובר שברחמה שרדו, ובתה גילדה נולדה. כך מספר נכדו, בגרסתו האישית.

הנכד מספר גם שרבי אריה ערך את חתונתו של יצחק שמיר. במלאת 57 שנים לפטירתו כתב הנכד את הדברים, וקשה שלא להתרשם: גם אחרי עשרות שנים, זיכרונו של הצדיק עדיין מדבר אל הלב.

גם ענווה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא היה ידוע כאיש חסד, חי בצנעה וברח מכבוד ומשררה, וביקש שלא יעניקו לו תואר אזרח כבוד של ירושלים. הוא הקפיד להקדים ברכת שלום לכל אדם, ואף ביקש ברכה מתלמיד.

מסופר גם על הרגע שבו נשאל על רגליה הכואבות של אשתו, ואמר לד"ר נחום קוק: "רגלה של אישתי כואבת לי". לא "כואבת לה" אלא "כואבת לי". כך נראית אהבה אמיתית, וכך נראית אמפתיה שאפשר ללמוד ממנה.

עוד מסופר שנהג לברך כל יהודי לפני פסח במילים: "אתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום". ברכה פשוטה, בלי הבטחות גדולות.

אפשר לשאול מה משותף לכל הסיפורים האלה: כלא, בית חולים, בית אבל, שיחה עם אישה בשביתת רעב, ברכת שלום לכל אדם. המשותף הוא הפנייה אל האדם עצמו, לא אל תפקידו או מעמדו. מי שמגיע בדרך הזאת מוריד חומות, ולעיתים גם פותח לב שהיה סגור.

הפרידה האחרונה

רבי אריה לוין נפטר ב-28 במרץ 1969 (ט' בניסן ה'תשכ"ט), בגיל 84, במרכז הרפואי הדסה בירושלים. הוא נטמן באותו יום בבית הקברות סנהדריה, בהתאם לצוואתו שלא יספידוהו. אפשר לראות בכך את אותה בריחה מכבוד שליוותה אותו כל חייו.

בשנת 2005 הנפיקה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות מדליה לזכרו, ונוסד מרכז מורשת לזכרו. אבל ההנצחה הגדולה ביותר היא בידי אלה שממשיכים בדרכו: מי שמבקר חולה, מי שמניח יד על כתף של אדם בודד, מי שמקדים שלום לכל אחד.

אין צורך להיות צדיק גדול כדי ללכת בעקבותיו. מספיק לבחור השבוע אדם אחד שאיש לא מבקר, ולהגיע אליו. ואם יש בסביבתכם מישהו שחולה, אסיר או בודד, אתם מוזמנים לומר פרקי תהיליםלעילוי נשמת הצדיק ולרפואת כל חולי עמנו, ולהוסיף בקשה לשלום ולנחמה לכל מי שזקוק להם. יהי רצון שנזכה כולנו לחסד כמו שלו.