התעורר מהרדמה בעזה, והבקשה הראשונה: תפילין

מה המשותף לקשיש בן למעלה מ-90, ללוחם שנכנס לעזה ולנער בר-מצווה? כולם קיבלו תפילין מאותו אדם

קצין מסיירת גבעתי נפצע קשה מאוד בעזה. על פי הדיווח הוא הורדם והונשם במשך כמה ימים. כשהתעורר, הבקשה הראשונה שלו לאמו הייתה אחת. הוא אמר לה: "אני רוצה שתשיגי לי תפילין".

האמא פנתה לרב אייל עמיחי, שחילק מאז פרוץ המלחמה למעלה מ-1,500 זוגות תפילין. כפי שסופר, הרב ביקש ממנה לברר עם בנה דבר אחד לפני הכול: האם הוא באמת מתחייב להניח תפילין בקביעות. האמא אמרה שתנסה, אבל לא הייתה בטוחה שבמצבו הוא יוכל בכלל לענות לה.

למחרת היא חזרה נרגשת. הבן ענה לה, ועוד סיפר: כשנכנסו לעזה, כל החיילים בפלוגה קיבלו על עצמם להניח תפילין מדי יום. עד אותו רגע הוא הניח תפילין של חברים, ועכשיו רצה זוג משלו, כזה שיוכל להניח בקביעות.

הסיפור הזה הוא רק אחד מתוך רבים שהרב עמיחי מספר, והוא מעיד שגם הוא עצמו משתומם מכמות הפניות שלא נגמרת. "זהו זרם שלא נגמר, אנשים מבקשים עוד ועוד להניח תפילין. זה לא ייאמן", הוא אומר בהתרגשות. הפניות מגיעות לדבריו מכל קצוות הארץ, מכפר בלום בצפון ומקריית שמונה ועד אילת, וגם מלוס אנג'לס, בלארוס, אוקראינה, רוסיה, רומניה, ארגנטינה, קרואטיה וגרמניה.

מי מבקש? הרב מספר שמדובר ברובם המוחלט ביהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, כאלה שלא הניחו תפילין מעולם, ולפעמים מרקע חילוני מובהק. יש בין הפונים אימהות ובנות זוג של חיילים, אנשים פרטיים, ואנשים מקיבוצים וממקומות שרחוקים משמירת מצוות. המשותף להם, לדבריו, הוא רצון להתקרב לקב"ה ולהביא את האמונה לידי ביטוי מעשי.

ואי אפשר שלא לעצור כאן לרגע. כל אחד מאיתנו מכיר את התחושה של לב שמחפש משהו מוחשי להיאחז בו, במיוחד בימים כאלה. מי שמכירים את המילים "ה' שומרך, ה' צילך על יד ימינך" יודעים כמה אנשים מוצאים בהן נחמה. את הדברים האלה אנחנו אומרים, לא הרב עמיחי ולא גיבורי הסיפור, אבל קשה לא לראות כאן עוד ביטוי לאותו צורך עתיק: להרגיש שמישהו שומר עלינו, ושיש לנו חוט שמחבר אותנו אליו.

מה שמעניין הוא שהמפעל הזה לא התחיל במלחמה. לפני כ-25 שנה היה הרב עמיחי אברך צעיר בישיבה שהעביר שיעורים למתחזקים בזמנו הפנוי. באחד השיעורים, בפאב מפורסם בירושלים, ניגשו אליו הבחורים שישבו שם ואמרו לו: "כבוד הרב, אנחנו רוצים להניח תפילין". הוא מספר שלא הייתה לו פרוטה בכיס, ולא ידע איך להשיג להם תפילין.

מאיפה מגיעות התפילין

הפתרון הגיע מיהודי שעסק בכתיבת סת"ם. הוא סיפר לרב עמיחי שאנשים מבוגרים שקונים תפילין חדשות משאירים אצלו את הזוג הישן שלהם. התפילין הישנות מצוינות ומהודרות, אבל בדרך כלל אף אחד לא קונה אותן כי כולם מעדיפים זוג חדש. הסופר הציע לבדוק, לשפץ ולחדש אותן במחיר הקרן בלבד, והרב ישלם רק על ההוצאות. כך התחילה החלוקה לבחורים שבשיעור.

במשך שנים זה נשאר עיסוק צדדי, לצד תפקידו כר"מ בישיבה. השינוי הגיע עם פרוץ המלחמה, לפני שלוש שנים, כשפתאום התחילו הפניות לזרום מכל עבר. "הבנתי שיש כאן אירוע גדול", הוא אומר, "ושחייבים מישהו שיספק את התפילין לכל היהודים האלו שמתעורר בהם רצון להתחזק במצווה". הוא החליט לעזוב את שאר עיסוקיו ולהתמסר לפרויקט.

את התפילין הוא מקבל מתורמים. הוא מפרסם את הפרויקט במגוון אזורים דתיים וחרדיים, בעיקר במודעות רחוב, ולדבריו הציבור החרדי הוא המקור המרכזי של התרומות. יש אפילו תורמים שפונים אליו ביוזמתם ומבקשים שהתפילין שלהם יגיעו דווקא לחייל, כדי שישמרו עליו. לדבריו, במשך שלוש השנים האחרונות הגיעו אלפי זוגות ישנים, שבדרך כלל שוכבים בארונות בלי שימוש. הוא אסף אותם, השקיע בהם כדי לחדש אותם, ומסר כל זוג ליהודי שעד היום לא הניח תפילין.

הרב מספר גם על סיפורים שמרגשים את התורמים. לעיתים הוא שומע על סבא ששמר על התפילין שלו שנים רבות כדי שצאצאיו יניחו אותן, אבל כשהגיע הזמן הם העדיפו זוג חדש, והתפילין נשארו מיותמות. "כעת הוא בוודאי שמח בגן עדן כשרואה שהתפילין שלו חזרו לחיים", הוא אומר. בעינינו אפשר להוסיף שקשה להמציא תמונה יפה מזו: זוג תפילין שחיכה בארון מוצא בסוף את האדם שצריך אותו.

יש לרב עמיחי כלל ברור: הוא נותן תפילין אך ורק למי שמתחייב להניח אותן בכל יום. הוא מדבר אישית עם כל מתעניין, ואם מישהו אומר בכנות שהוא עוד לא יכול להתחייב, הוא מכבד את זה ומבקש ממנו לחזור כשיהיה מוכן. לפעמים האדם חוזר ולפעמים לא.

סיפורים מהשטח

הרב מקשר את ההתעוררות למלחמה בלי היסוס. לדבריו, האנשים שפונים אליו מקשרים את זה בעצמם, ויש שאומרים לו שרוצים לקבל על עצמם תפילין כדי לחזק את היהדות. אחד מהם, כך סופר, פנה מצרפת. עוד לפני המלחמה הוא ישב בבית, צפה בחדשות ושאל את עצמו למה יש כזו שנאה. כשפרצה המלחמה, השאלה הפכה ל"למה כל כך שונאים את היהודים?". בעקבות זה הוא הבין שהוא יהודי ושהוא מיוחד, התקרב לשליח חב"ד בצרפת, והחליט שהוא רוצה להניח תפילין באופן קבוע.

סיפור אחר הוא של משפחה מתל אביב שבנה נרצח בנובה. הם סיפרו שהבן לא היה דתי ולא שמר מצוות, אבל הקפיד מאוד על הנחת תפילין, ואפילו הראו תמונות שלו על אופנוע בקצה העולם כשהוא מניח תפילין. הם ביקשו להקים דוכן להנחת תפילין על שמו, דווקא בבית הספר שבו למד. הרב ענה שיעשה זאת רק אם מנהל בית הספר יאשר, והמנהל, שלדברי הרב אינו מאמין ואינו מניח תפילין, יצר איתו קשר ואישר. אחרי שהדוכן הוקם אמר המנהל בפליאה: "בעצמי לא ידעתי שתלמידים רבים כל כך בבית הספר מעוניינים להניח תפילין".

ויש גם סיפור שהרב בוחר לסיים בו. אמא לחוצה מאוד התקשרה ואמרה שבנה מתחיל להתחזק, מביא הביתה מושגים ביהדות ומבקש להניח תפילין. "התקשרתי כדי לבקש תפילין עבורו, אך כמובן שהוא לא יחזור בתשובה", היא מיהרה להדגיש. הרב עזר לו. שנתיים אחר כך שוחח עם רב במדרשיה של נערים, שסיפר לו שאותו בחור הוא הנער החזק ביותר במדרשיה ואף שומר שבת וכשרות באופן מלא. והפרט המרגש מכולם: גם בני משפחתו, שבתחילה התנגדו מאוד לדרכו החדשה, התחילו להתחזק בעצמם, והם מתארחים בביתו לסעודות שבת.

"תבינו איזו מהפכה הילד הזה חולל בבית, בזכות התפילין", אומר הרב עמיחי. הוא מוסיף שזו רק דוגמה אחת מתוך רבות, והוא מפרט אותן בספרו "קשר של תפילין". לדבריו, הוא זוכה לראות מקרוב עד כמה יש לתפילין כוח שמעורר את האדם שמניח אותן ומשפיע על כל סביבתו.

אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה עם כל זוג תפילין שיוצא לדרך, ואיש מאיתנו לא מבטיח תוצאות. אבל אפשר לקרוא את הסיפורים האלה ולהרגיש שבכל פעם יש מישהו שמחכה, ושמישהו אחר מוצא דרך להגיע אליו. אם הסיפור נגע בכם, הקדישו הערב פרק תהילים לרפואה שלמה של הפצועים ולשמירה על החיילים שלנו. ואם יש לכם שם של אדם שצריך תפילה, שלחו אותו אלינו ונזכיר אותו יחד.