ארבע תחנות בדרך לכפרה: מה באמת מוחק עוון?

עשינו משהו לא בסדר, התחרטנו ואפילו הבטחנו לעצמנו שזה לא יקרה שוב - אז למה זה עדיין מרגיש כאילו החטא לא ממש נמחק? הרמב"ם עונה על השאלה הזאת בצורה שנותנת תקווה ממש, אבל גם כיוון ברור לימים הבאים

טעינו. כאבנו על מה שעשינו. אפילו קיבלנו על עצמנו בלב שלם שזה לא יקרה שוב. ובכל זאת נשארת שאלה שמלווה הרבה מאיתנו בימים האלה: האם החרטה, כשלעצמה, כבר מספיקה כדי למחוק את מה שקרה - כאילו לא היה? או שיש עוד דרך?

זו לא שאלה תיאורטית. היא עולה בדיוק בימים כאלה, כשעומדים מול עצמנו וסופרים את מה שהיה השנה - הרגעים שבהם התכוונו טוב ולא הגענו אליו, המילים שיצאו לא נכון, ההבטחות שנשברו בלי כוונה. אפשר להרגיש הקלה אחרי שמתחרטים, אבל גם ספק שנשאר תלוי באוויר: האם זה באמת נגמר, או שמשהו עוד רשום איפשהו?

הרמב"ם, בהלכות תשובה, נותן לשאלה הזו תשובה מעודדת. הוא מסביר שהתשובה אכן מכפרת - אבל לא כל העוונות "נמחקים" באותו קצב. ככל שהעבירה פוגעת עמוק יותר, בעצמנו, בזולת, או בקשר שבינינו לבין הקב"ה, כך נדרש תהליך משמעותי יותר כדי לתקן אותה. במילים אחרות: לכל סוג עבירה יש לוח זמנים משלה לכפרה מלאה, ואין סיבה להתייאש אם התיקון לא מגיע ברגע אחד.

איך בכלל עושים תשובה? הרמב"ם מתאר תהליך פשוט וברור: מתחרטים על החטא בלב, אומרים וידוי בפה, ומקבלים על העתיד שלא נחזור על אותו מעשה. זו הנקודה שממנה הכול מתחיל. אבל השלב הזה, כפי שנראה עוד רגע, הוא רק תחנה ראשונה בדרך - לא תמיד הסוף.

וכך כותב הרמב"ם, בהלכות תשובה פרק א', הלכה ד': "אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכיפורים, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן". ואז הוא מפרט ארבע דרגות חומרה, כשבכל דרגה תהליך הכפרה ארוך ומורכב יותר מקודמתה.

התחנה הראשונה היא עבירה על מצוות עשה. כאן, כותב הרמב"ם, ברגע שאדם עושה תשובה אמיתית - החטא נסלח באותו רגע ממש. "אינו זז משם עד שמוחלין לו", הוא כותב, ומצטט את הפסוק "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג, כב). אין המתנה, אין תהליך נוסף. התשובה הכנה עושה את העבודה במקום.

שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם (ירמיהו ג, כב)

התחנה השנייה נוגעת לעבירה על מצוות לא תעשה, כזו שאין בה עונש כרת. כאן, כפי שהרמב"ם מנסח, "תשובה תולה ויום הכפורים מכפר" - כלומר התשובה עוצרת את העונש ומכינה את הקרקע, אבל הכפרה השלמה מגיעה רק עם יום הכיפורים עצמו. זו בדיוק הסיבה שהימים שבין ראש השנה ליום כיפור מרגישים כמו זמן ממתין - אנחנו כבר עשינו את החלק שלנו, ועכשיו מחכים לרגע שמשלים את התהליך.

יש משהו מרגיע בעצם הידיעה הזו. לא כל דבר תלוי רק בנו ברגע הזה. עשינו את מה שביכולתנו - התחרטנו, תיקנו כמיטב יכולתנו, קיבלנו על העתיד - והשאר, במקרה הזה, לא נשאר תקוע באוויר. יש לו תאריך יעד, ויש לו כתובת: יום הכיפורים עצמו, שמגיע כל שנה מחדש בדיוק בשביל זה. ואולי דווקא בגלל זה יום כיפור לא צריך להרגיש כמו יום של פחד בלבד, אלא כמו נקודת מפגש שנקבעה מראש, בדיוק כדי להשלים את מה שכבר התחלנו בעצמנו.

מה קורה כשהעבירה כבר יותר עמוקה

התחנה השלישית שייכת לעבירות חמורות יותר - כאלה שיש בהן עונש כרת או מיתת בית דין. כאן גם התשובה וגם יום הכיפורים "תולים" בלבד, לפי לשון הרמב"ם, והכפרה הגמורה מגיעה רק דרך ייסורים שהאדם עובר בחייו - קשיים, ניסיונות, תקופות לא פשוטות. "ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין", הוא כותב, ומצרף את הפסוק "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).

יש בזה נחמה גדולה, גם אם היא לא נשמעת ככה במבט ראשון. קשיים שאנחנו עוברים לא תמיד באים כעונש גרידא - הם יכולים להיות בדיוק החלק שמשלים תהליך תיקון שכבר התחיל. מי שמתפללים בימים האלה על מצב לא פשוט שהם נמצאים בו, אולי שווה להם לחשוב על זה גם ככה: לא רק "למה זה קורה לי", אלא "מה זה בא להשלים".

והתחנה הרביעית, החמורה מכולן, היא חילול השם. כאן, כותב הרמב"ם, "אף על פי שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות". תשובה, יום כיפור וייסורים גם יחד - כולם רק "תולים", והמיתה עצמה היא שמשלימה את הכפרה, כפי שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב, יד).

זה נשמע קשה, כמעט מפחיד. אבל דווקא מכאן עולה מסר עמוק ומנחם: אין עבירה בלי תיקון. גם העבירה החמורה ביותר - זו שפוגעת בקשר שבין האדם לקב"ה - ניתנת לתיקון בסופו של דבר. אין מצב אבוד. יש רק דרך ארוכה יותר או קצרה יותר, בהתאם לעומק הפגיעה.

ואי אפשר שלא לחשוב, בהקשר הזה, על הימים שאנחנו נמצאים בהם ממש עכשיו. חודש אלול, ואחריו הימים הנוראים, הם בדיוק הזמן שבו אנחנו עוצרים ובודקים: איפה אנחנו על הסולם הזה? מה כבר תיקנו, ומה עדיין דורש מאיתנו עוד תחנה בדרך? הרמב"ם לא נותן לנו רק רשימת חומרות - הוא נותן לנו מפה. ומי שיש בידיהם מפה, גם כשהדרך ארוכה, יודעים שיש לאן להגיע.

מי שמכירים את ספר תהלים יודעים כמה פעמים חוזר בו הרעיון הזה בדיוק - קריאה מעומק הלב, ואחריה תשובה שמגיעה. לא תמיד מיד, לא תמיד באותה צורה שציפינו לה, אבל מגיעה. אולי זה בדיוק הזמן לעצור לרגע, לפני שממשיכים ביום, ולומר יחד כמה פסוקי תהילים - על עצמנו, ועל מי שאנחנו נושאים בלב בימים האלה. אפשר גם לשתף את הכתבה הזאת עם מי שיכולים להתחזק ממנה, ולהזכיר להם שהדרך לכפרה שלמה, גם כשהיא ארוכה, תמיד פתוחה.