אמרנו על עצמנו מילים קשות. גם זה נחשב?

"לא יצא ממני כלום", "אין לי מזל בזה", "שיהיה לי ככה כל החיים". מה אומרים לנו חז"ל על מילים שאדם מפנה כלפי עצמו?

אחרי כישלון בעבודה, אחרי שידוך שהתפוצץ, אחרי עוד חודש שבו החשבון נגמר לפני שהוא התחיל. המשפטים הללו נאמרים בשקט, לרוב בבית, בלי שאף אחד שומע. "אני כבר לא אצליח". "זה תמיד ייגמר ככה אצלי".

רובנו לא חושבים על זה כעל קללה, היהדות דווקא כן.

במשנה במסכת שבועות, ובגמרא בדף ל"ו עמוד א', נאמר שהמקלל את עצמו והמקלל את חברו, שניהם עוברים על איסור. אותו איסור בדיוק. ההלכה לא מבחינה כאן בין אדם לאדם, וגם לא בין מה שאמרנו על מישהו אחר לבין מה שאמרנו על עצמנו בלילה קשה.

הרקע לזה נמצא במסכת מועד קטן, דף י"ח עמוד א': "ברית כרותה לשפתיים". למילים שיוצאות מהפה יש כוח משלהן, גם כשהאדם לא התכוון אליהן ברצינות, וגם כשהוא שכח אותן חמש דקות אחר כך.

ובמסכת בבא קמא, דף צ"ג עמוד א', נאמר "לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך". אם כך אמרו על מילה של אדם זר שכעס, קשה להניח שמילים שאנחנו חוזרים עליהן על עצמנו שנים שלמות פחות משמעותיות.

הראשון ברשימה

בנוסח התרת הקללות, שנכתב בידי החיד"א בספרו "צפורן שמיר" בסימן י"ב, מבקשים להתיר קללות בשלושה כיוונים: מה שאדם אמר על עצמו, מה שאמר על אחרים, ומה שאחרים אמרו עליו.

הסדר הזה מעניין. הכיוון הראשון שמופיע בנוסח הוא לא מה שעשו לנו. הוא מה שעשינו לעצמנו.

חשוב להגיד גם את הצד השני. אדם שאמר על עצמו משפט קשה ברגע של שבירה לא גזר בכך את גורלו. בספר משלי כתוב "כן קללת חנם לא תבא", והרב אליעזר מלמד מסביר בפניני הלכה שאדם נידון על מעשיו, ושהפחד מהמילים מזיק לו יותר מהמילים.

אז לא צריך לפחד מכל משפט שנאמר במטבח בשעה אחת בלילה. אבל בימים שלפני ראש השנה, כשממילא עושים סדר, שווה לעצור ולהתיר גם אותו.

ולצד ההתרה, יש דבר פשוט שאפשר להתחיל בו כבר היום: להיזהר קצת יותר במה שאנחנו אומרים על עצמנו באוזני עצמנו.

רבני מוקד תהילים ארצי עורכים את המעמד בערב ראש השנה ומזכירים בו בשמם את כל מי שנרשם מראש.

וכל זה קורה רגע לפני יום הדין.

אתם חייבים את זה לעצמכם, שגם השם שלכם יהיה שם!

היכנסו עכשיו והבטיחו את מקומכם בתיקון המיוחד, לשנה טובה ומתוקה