עשרה ימים שבהם התשובה מתקבלת מיד - איך לנצל אותם?

כמה דקות של תפילה והתבוננות יכולות לשנות את כל השנה הקרובה

עשרת ימי תשובה עלולים לחלוף כמעט בלי שנרגיש. השגרה לא עוצרת, ההכנות לסוכות כבר בעיצומן, ורשימת המטלות רק מתארכת. אבל בתוך הימים הצפופים האלה מסתתרת הזדמנות שאין כמותה בשאר השנה - ולפי המקורות, ממש כדאי לא לפספס אותה.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה דברים חדים וברורים: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב'". המילה "מיד" היא לא סתם ניסוח יפה. היא אומרת שיש כאן חלון זמן שפועל אחרת מכל שאר ימות השנה.

הקב"ה קרוב אלינו תמיד, בכל יום ובכל שעה. אבל בעשרת הימים האלה יש הזדמנות מיוחדת לפנות אליו, לבקש ולשוב בלי לחכות לרגע "המושלם". זו לא הבטחה שהכול ייפתר מעצמו - זו הזמנה לפעולה, כאן ועכשיו. מי שמחכה עד שיהיה "ראוי מספיק" כדי להתפלל, עלול לחכות הרבה מעבר לעשרת הימים האלה.

מי שחושש שלא יצליח להתמיד, מוצא מענה אצל המבי"ט. בספרו "בית אלוקים" הוא כותב שהתשובה מועילה בכל ימות השנה, אך בין ראש השנה ליום הכיפורים היא מועילה ומקובלת יותר - "גם כי לא תהיה כל כך תשובה גמורה". במילים אחרות: גם צעד חלקי, גם ניסיון לא מושלם, נחשב ונספר. אין כאן דרישה לשלמות, יש כאן הזמנה להתחיל.

רבנו יונה, בספרו "שערי תשובה", מוסיף כיוון מעשי. הוא כותב שראוי למעט בעסקים בימים האלה, לקבוע זמנים קבועים להתבוננות, לבדוק את הדרך שבה הולכים, ולהתפלל ולשפוך את הלב לפני הבורא. הוא מסכם זאת במשפט אחד: "העת עת רצון והתפילה נשמעת בו". לא צריך תנאים מיוחדים כדי להתחיל את זה - רק להקדיש לכך זמן, ולו קצר.

ובאותה נשימה ממש, במדרש תנחומא מתואר איך הקב"ה עצמו ממתין לתשובתנו בדיוק בימים האלה: "ששערי שמיים פתוחין ואשמע תפילתכם". זה לא רק תיאור פיוטי - זו הבטחה שיש מי שמקשיב, ומחכה לפנייה שלנו. וכשיודעים שיש מי שמחכה בצד השני, קל יותר להוציא מהפה את המילים שרוצים לומר כבר זמן רב, גם אם הן לא מנוסחות בצורה מושלמת.

השאלה הטבעית שעולה מכל זה היא איך בדיוק עושים את זה בתוך יום עמוס, שבו אין פנאי לישיבות ארוכות של התבוננות ולא תמיד יש שקט נפשי לכתוב חשבון נפש מסודר. והתשובה, כפי שנראה עכשיו, פשוטה בהרבה ממה שנדמה - היא לא דורשת שינוי בלוח הזמנים, רק כמה דקות בתוכו.

כמה דקות שיכולות לעשות את ההבדל

אז איך נראה את זה בפועל, בתוך שגרה שלא עוצרת בשביל אף אחד? התשובה פשוטה יותר משנדמה: לא צריך לפנות שעות. אפשר לשאול את עצמנו ברגע של שקט שלוש שאלות - מה הייתי רוצה לקחת איתי אל השנה החדשה, מה הגיע הזמן להשאיר מאחור, ובאיזה תחום אפשר להיות מעט טובים יותר. עשר דקות כאלה, של שקט אמיתי, חשבון נפש ותפילה, שוות הרבה יותר ממה שנדמה.

הימים האלה גם לא דורשים הפגנתיות. אפשר לקחת אותם בדרך לעבודה, בזמן קניות, או בסיום של יום עמוס - איש לא צריך לדעת שבדיוק באותם רגעים מתרחש חשבון נפש. במקום לכתוב רשימה ארוכה של כל מה שצריך לתקן, ואז לוותר עליה כבר ביום השני, אפשר לבחור פעולה אחת ומדויקת:

• לומר תפילה אחת במתינות ובכוונה
• לעבוד באופן ממוקד על מידה לא טובה אחת, כמו כעס או קנאה
• להוסיף מצווה אחת ולהגדיר בדיוק מתי וכיצד מקיימים אותה
• לקבוע מעשה חסד קבוע, ולו הקטן ביותר, פעם ביום או פעם בשבוע
• להקדיש זמן קבוע ללימוד ולחשבון נפש

המעשה לא חייב להיות גדול. חשוב שיהיה מדויק ומתאים לכוחות שלנו. קבלה קטנה שנשמרת שווה יותר מהחלטה גדולה שנשכחת כבר למחרת.

ובפסיקתא רבתי מובא ממד נוסף, מרגש במיוחד: הקב"ה אומר לעם ישראל, "עשו תשובה באלו עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ואני מזכה אתכם ביום הכיפורים ובורא אתכם ברייה חדשה". לא שינוי קוסמטי - בריאה מחדש. ואם מישהו חושש שהוא "קטן מדי" בשביל לחולל שינוי כזה, יש לכך מענה ישיר בפסיקתא רבתי: "אפילו יחיד עושה בהן תשובה - מקבלין תשובתו כתשובת ציבור". התשובה של אדם אחד, לבדו, נחשבת כתשובה של ציבור שלם.

מקום לתהילים בתוך הדקות האלה

אי אפשר שלא לחשוב, נוכח כל זה, על מקומו של ספר תהילים בדיוק ברגעים כאלה. מי שמחפש מילים לרגעי ההתבוננות הקצרים, ולא תמיד מוצא משלו, יכול להיעזר במזמור ק"ל, מזמור של בקשה מתוך המעמקים:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי

המזמור הזה נפתח בדיוק מהמקום שממנו רבים מאיתנו מתחילים את עשרת ימי התשובה - ממעמקים, מתוך תחושה שאולי לא הספקנו, לא תיקנו הכול. אבל הוא לא נעצר שם. הוא ממשיך אל הבקשה שהקול יישמע, וזה בדיוק מה שהרמב"ם אומר במילים אחרות: שבימים האלה הקול הזה באמת נשמע.

ואפשר להוסיף לזה גם את הפסוק שממנו יצא הרעיון כולו, זה שהרמב"ם עצמו מצטט: "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב". זו הזמנה אישית, לא כללית, לכל מי שקוראים את השורות האלה עכשיו: לא לחכות עד שנהיה מתוקנים. לבוא בדיוק כפי שאנחנו, מהמקום שבו אנחנו נמצאים, ולעשות היום את מה שאנחנו מסוגלים.

הפסיקתא, מצדה, מזכירה גם ממד אחר של התשובה - לא רק בין אדם למקום אלא בין אדם לחברו. עשיית שלום, מחילה, ותיקון קרעים ישנים. לפעמים הדרך אל השקט הפנימי מתחילה דווקא בהודעה אחת, בשיחת פיוס, בוויתור על המילה האחרונה, או פשוט באמירה: טעיתי, סליחה.

עשרת ימי תשובה לא מבקשים מאיתנו להגיע ליום הכיפורים מושלמים. הם מזמינים אותנו להגיע אליו בתנועה - עם תפילה כנה ופעולה אחת בכיוון הנכון. השער פתוח, והתפילה, כפי שראינו, נשמעת. אז בפעם הבאה שיש כמה דקות פנויות - בדרך, בתור, לפני השינה - אפשר לנצל אותן בשביל פרק תהילים אחד, בשביל בקשה אחת מהלב, או בשביל לשלוח את השם של מישהו יקר לתפילה. לא צריך לשנות הכול ביום אחד. מספיקה תזוזה אחת אמיצה.