צום גדליה: למה צמים ביום הזה, ולמה זה הזמן לצפות לישועה?

יום אחרי ראש השנה, לפני שהחגיגה שוככת, עוצרים שוב לצום. הסיפור מאחורי היום הזה, וההזדמנות הגדולה שהוא פותח לפנינו

בג' בתשרי, יום אחד בלבד אחרי ראש השנה, עוצרים בתוך ימי החג ומתחילים לצום. זה לא צום מקרי שנקבע איפשהו באמצע השנה - זה יום שמנציח רגע כואב במיוחד בהיסטוריה שלנו. ביום הזה נרצח גדליה בן אחיקם, ועם הרצח שלו נכבתה, כלשון המקורות, גחלת שארית הפליטה - הקבוצה האחרונה של יהודים שעוד נשארה בארץ הקודש אחרי חורבן בית המקדש הראשון. זה היה הרגע שבו נסגר הפרק האחרון של הישיבה היהודית בארץ באותה תקופה, ומאז נקבע היום הזה כאחד מארבעת הצומות שמלווים אותנו לאורך השנה.

אז למה בעצם ממשיכים לצום על זה, אלפי שנים אחרי? הרמב"ם עונה על זה בצורה שנוגעת ישר ללב. הוא כותב שכל ישראל מתענים בימים האלה "מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח את דרכי התשובה". במילים פשוטות: הצום לא נועד רק לזכור אירוע עצוב שקרה פעם. הוא נועד לעצור אותנו לרגע, ולהזכיר לנו שאותם מעשים שהביאו לצרות ההן יכולים בקלות לחזור גם עלינו, אם לא נשים לב. הרמב"ם ממשיך וכותב: "ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב דרכנו". כלומר - הצום הוא לא עונש, הוא הזמנה. הזמנה לעצור, להסתכל פנימה, ולתקן.

מבחינת מי בעצם צריך לצום - הכלל הבסיסי הוא שגם גברים וגם נשים חייבים בצום גדליה. אבל כמו בכל דבר בהלכה, יש רגישות גדולה למצבים שבהם הגוף פשוט לא יכול. כך למשל, כפי שמובא בהלכה, אישה בהיריון מהחודש השלישי ומעלה פטורה מהצום, וגם לפני כן אם היא סובלת מהקאות, מיחושים או חולשה משמעותית. יולדת או מי שעברה הפלה פטורה לגמרי בשלושים הימים הראשונים אחרי הלידה, ובין שלושים יום לעד שנתיים - אם היא מניקה, היא לא תצום, ואם לא, היא תתחיל לצום ותפסיק אם תרגיש חולשה. גם מי שחולה, או מי שהחלים אך עדיין חלש וקיים חשש שהמחלה תחזור, פטור מהצום, וכך גם זקנים תשושי כוח שהתענית מצערת אותם. ילדים ונערות שעדיין לא הגיעו לגיל המצוות - שלוש עשרה שנה ויום אחד לבנים, שתים עשרה שנה לבנות - פטורים, ואפילו אם ירצו להחמיר על עצמם, נהוג למנוע מהם.

ואי אפשר שלא להרגיש שהתזמון של הצום הזה, ממש בפתח עשרת ימי התשובה, לא מקרי. יום שמזכיר חורבן וכאב, נופל בדיוק בתוך הימים שבהם הכי הרבה מתמקדים בתיקון ובתקווה. כאילו מזכירים לנו, מצד אחד, עד כמה השבר יכול להיות עמוק - ומצד שני, עד כמה גדולה ההזדמנות שנפתחת בדיוק מתוכו. לא במקרה בוחרים לפתוח את השנה החדשה דווקא ברגע של עצירה ושל תפילה, ולא רק בשמחה.

עשרת ימי תשובה: הזמן שבו כל תפילה נשמעת אחרת

צום גדליה לא עומד לבד. הוא נופל בתוך עשרת ימי תשובה - עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שנחשבים לזמן המיוחד ביותר בשנה כולה מבחינת תפילה וקרבה לקב"ה. אלה הימים שבהם, כמסופר במסורת ישראל, שערי התפילה פתוחים יותר, והלב קרוב יותר למקום שהוא באמת שייך אליו.

יש קטע ידוע מתוך הספר "פלא יועץ" שמתאר בדיוק את התחושה הזאת. בעל הפלא יועץ מזכיר שם שאלה שכל אחד מאיתנו עתיד להישאל ביום הדין: "צפית לישועה?". הוא כותב: "ידוע שאחת מן השאלות ששואלים ליום הדין היא, צפית לישועה... וזהו דבר המסור ללב, שלא די באמר בפה שהוא מצפה לישועה, אלא צריך להיות מצפה לישועה בלב שלם ואמונה שלמה". זאת אומרת - לא מספיק להגיד במילים שאנחנו מחכים לישועה. צריך לחכות לה באמת, בפנים, כל יום מחדש.

הפלא יועץ ממשיך ומסביר את זה בעזרת דימוי פשוט ומטלטל: בדיוק כמו שכל אדם מרגיש בכל יום שהוא מתקרב עוד קצת לסוף חייו, כך צריך להרגיש גם את ההפך - שכל יום הוא עוד יום שבו מתקרבים יותר לגאולה. "ואם יתמהמה, נחכה לו כי בוא יבוא בודאי בלי שום ספק" - הוא בטוח שהיא תגיע, השאלה היא רק אם באמת מצפים לה. והציפייה הזאת, הוא מדגיש, לא נשארת רק ברמה הכללית של הגאולה השלמה. היא נכונה גם לכל צרה קטנה או גדולה שכל אחד מאיתנו נושא איתו: "על כל מין צרה שלא תבוא עלה אדם צריך להיות מצפה תשועת ה' כהרף עין".

מה לוקחים מזה, בפועל

ואי אפשר שלא לחשוב, דווקא בתוך עשרת ימי התשובה, על הכוח שיש לתפילה כשהיא נאמרת מתוך ציפייה אמיתית ולא רק מתוך הרגל. מי שמכיר את פרק כ"ז בתהילים, הפרק שנוהגים לומר מתחילת חודש אלול ועד הושענא רבה, זוכר את הפסוק הפותח שממנו רבים שואבים חוזק בדיוק בימים כאלה:

לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד

הפסוק הזה לא מבטיח שלא יהיו קשיים. הוא מזכיר איפה האור באמת נמצא, ולמי פונים כשהלב כבד. וזו בדיוק המשמעות הפנימית של צום גדליה ושל עשרת ימי התשובה כולם - לא רק לזכור את מה שהיה קשה, אלא להפוך את הזיכרון הזה לתפילה חיה, שמצפה בכל יום מחדש לישועה, גם כשהיא עוד לא נראית באופק.

מי שמכיר את הפרק הזה יודע שהוא לא נעצר בפסוק הראשון - הוא ממשיך ומתאר את הבקשה הכי פשוטה שיש: לשבת בבית ה', לחזות בנועם, ולדעת שגם ברגע הקשה ביותר יש איפה להיאחז. זו בדיוק התחושה שעשרת ימי התשובה מנסים להחזיר אלינו - לא ציפייה פסיבית שיושבת בצד ומחכה, אלא ציפייה פעילה, שמתבטאת בתפילה, בבקשה כנה, ובצעד קטן של תיקון בכל יום מחדש.

בתוך הימים העמוסים האלה, שבין הצום לחג, שווה לקחת כמה דקות ולומר פרק תהילים בכוונה - גם בשביל עצמנו, וגם בשביל מישהו קרוב שזקוק לישועה. מוזמנים לשתף את השם של אדם יקר כדי שנתפלל עליו יחד, ולומר איתנו עוד פרק אחד של תקווה וציפייה אמיתית לישועה.