הוא היה החוטא הכי גדול שיש - ומה שהוא עשה ברגע לפני מותו הפך אותו לצדיק

יש סיפור אחד בגמרא שכדאי לזכור דווקא בימים האלה - סיפורו של אדם ששקע בחטא עמוק מכל אדם אחר, ומצא את דרכו חזרה בזכות רגע אחד בלבד

מספרים בגמרא, במסכת עבודה זרה, על אדם בשם רבי אלעזר בן דורדיא. הוא לא מתואר שם כאדם שטעה קצת, או שנכשל פעם אחת. הגמרא אומרת עליו במפורש: לא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. כלומר, אדם ששקע בחטא הכי רחוק שאפשר לשקוע, בלי שום רמז שהוא הולך אי פעם להשתנות.

זו לא ההתחלה הרגילה של סיפור על תשובה. בדרך כלל, כשמספרים על מי ששב בתשובה, מתחילים מאדם שהיה קצת רחוק, קצת מתלבט, ובסוף מצא את דרכו חזרה. כאן הגמרא בוחרת לתאר את הקצה השני לגמרי - אדם שנראה כאילו אין לו שום דרך חזרה. וזה בדיוק מה שהופך את מה שקורה בהמשך הסיפור למשמעותי כל כך.

מה שמוסיף לכך משקל הוא שכל מה שקרה בהמשך, קרה ביום מותו ממש. לא היה לו זמן להוכיח את עצמו לאורך תקופה, ולא הייתה לו הזדמנות שנייה. כל מה שהיה לו, היה הרגע הזה בלבד.

יום אחד הגיע אל זונה אחת שישבה בכרכי הים. ושם נאמר לו משפט אחד שסתם עליו את כל הדלתות.

הזונה השמיעה קול של נפיחה, ואמרה לו משפט אחד קשה: כשם שהפיחה הזאת לא תחזור למקומה, כך אלעזר בן דורדיא לא יתקבל בתשובה. כך אמרה לו במפורש - שאין לו עוד תקנה בתשובה.

ובעקבות דבריה קם והלך, והתיישב בין שני הרים וגבעות, ופנה אליהם בבקשה: בקשו עליי רחמים. וההרים ענו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו.

הוא לא ויתר. פנה לשמים ולארץ - וקיבל את אותה תשובה בדיוק. פנה לחמה וללבנה - שוב אותה תשובה. פנה לכוכבים ולמזלות - ושוב שמע שגם הם עסוקים בבקשת רחמים על עצמם, ואין להם פנאי לבקש עליו. כל כוח בעולם שאליו פנה השיב לו את אותה תשובה בדיוק: עד שנבקש עליך, נבקש על עצמנו.

ואז, אחרי שכל הבריאה השיבה לו פנים ריקות, הוא אמר משפט אחד שקצר וישר יותר מכל מה שנאמר עד אז: אין הדבר תלוי אלא בי. לא בהרים, לא בשמים, לא בכוכבים - רק בו. הוא הניח את ראשו בין ברכיו, ובכה. ובכה עד שיצאה נשמתו ממש שם, בין ההרים.

ואז יצאה בת קול מהשמים, ואמרה משפט שלא היה מובן מאליו בכלל: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. אדם שנחשב לרשע גמור, נכנס בשער אחד לעולם הבא - בזכות רגע אחד של כנות מוחלטת.

ועל המעשה הזה בכה רבי, הוא רבי יהודה הנשיא, ואמר משפט שנשאר חקוק מאז ועד היום: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ולא הסתפק בזה - הוא הוסיף שבעלי תשובה לא רק מתקבלים, אלא אף זוכים להיקרא בתואר רבי.

יש משהו מטלטל בזה שדווקא רבי הוא זה שבוכה למשמע הסיפור. וכשהוא אומר שבעלי תשובה נקראים בתואר רבי - הוא בעצם משווה בין אדם שהיה שקוע בחטא הכי עמוק, לבין התואר הגבוה ביותר שיש בעולם התורה. זו לא רק קבלה בדיעבד, זו הכרה מלאה בגודל הצעד שהוא עשה.

מה הסיפור הזה בא ללמד אותנו דווקא בימים האלה

הגאון ר' חיים פרידלנדר זצ"ל, שלמד את הסיפור הזה, עצר דווקא על המשפט הקצר ההוא: אין הדבר תלוי אלא בי. זה הרגע שבו רבי אלעזר בן דורדיא מפסיק לחפש ישועה מבחוץ - מהרים, משמים, מכוכבים - ומבין שהתשובה היא עניין שנמצא רק בידיים שלו. אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ואף אחד לא צריך לעשות את זה במקומו.

יש כאן גם לקח נוסף, קשה יותר: לפי הפירוש הזה, גם כשהתשובה דורשת מסירות נפש ממש, גם כשהיא כואבת ועולה הרבה - עדיין מוטלת עלינו החובה לשוב. אצל רבי אלעזר בן דורדיא התשובה עלתה בכל מה שהיה לו - הוא הניח את ראשו בין ברכיו ובכה עד שיצאה נשמתו.

שווה לשים לב גם לסדר שבו הוא פנה לבקש עזרה. הוא לא פנה קודם כל אל עצמו - הוא פנה קודם להרים, אחר כך לשמים ולארץ, אחר כך לחמה וללבנה, ואחר כך לכוכבים ולמזלות. רק אחרי שכולם השיבו לו את אותה תשובה, הוא הגיע להבנה הפנימית ביותר. לפעמים גם אנחנו מחפשים ישועה בכל מיני כיוונים חיצוניים, לפני שאנחנו מבינים שהצעד הראשון תלוי בנו עצמנו.

בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הימים שנקראים עשרת ימי תשובה, הסיפור הזה חוזר ומזכיר משהו שקל לשכוח: אף אחד לא רחוק מדי מהקב"ה, ואף אחד לא צריך לחכות לרגע המושלם כדי לחזור. אפשר לשאת על הגב שנים של הרגלים ומעשים, ועדיין - ברגע אחד של כנות אמיתית, לפתוח דף חדש לגמרי. זה מה שהופך את הימים האלה לימים כל כך יקרים: לא רק תפילה שחוזרת על עצמה משנה לשנה, אלא הזדמנות אמיתית לרגע אחד כזה, בדיוק כמו הרגע שבין ההרים.

אין צורך לחכות עד שנרגיש שהגענו לקצה, כמו רבי אלעזר בן דורדיא, כדי לפנות אל הקב"ה. אפשר לעשות את זה כל יום, בכל שלב שבו אנחנו נמצאים, בלי לחכות לרגע דרמטי משלנו. הסיפור הזה לא נועד להפחיד, אלא להזכיר שהדרך חזרה תמיד קיימת - ושהיא לעולם לא רחוקה יותר מדי.

אולי מתוך הסיפור הזה, שווה לקחת רגע אחד היום, לעצור, ולומר כמה מילים של תהילים - לא כמנהג שחוזר על עצמו, אלא כמו הרגע ההוא בין ההרים, שבו כל אחד מאיתנו יכול לפנות אל הקב"ה מכל הלב, ולדעת שהדלת תמיד פתוחה.