המאבק הפנימי שבכם הוא לא כישלון - הוא חלק מהתוכנית
שיעור מיוחד לח"י אלול חושף יסוד מהפכני בתניא על הכעס שבתוכנו

יש מי שלומד תניא ומרגיש שהוא נכשל בכל פעם שעולה בו כעס או קנאה. שיעור מיוחד לח"י אלול חושף שזו בדיוק ההפך מהכוונה המקורית
יש אנשים שפותחים ספר תניא ויוצאים ממנו עם תחושה כבדה. הם לומדים, ומגיעים למסקנה שכל עוד יש בהם כעס, קנאה, תאווה או מחשבות זרות, הם פשוט לא מספיק טובים. לא ראויים. אולי אפילו נכשלים בעבודת ה'. אבל האם באמת לשם כך נכתב התניא?
אתם ודאי מכירים את התחושה הזאת. עומדים בתפילה, ופתאום עולה מחשבה זרה. מנסים להיות טובים, וברגע של עייפות קופצת קנאה קטנה, או כעס שלא ציפינו לו. ואז מגיעה ההרגשה הנוספת, הכבדה יותר: לא רק שהמחשבה או הרגש עלו, אלא שעצם העובדה שהם עלו אומרת עלינו משהו רע. שאנחנו לא מספיק עובדי ה' אמיתיים, לא מספיק שלמים, לא מספיק ראויים לעמוד ולהתפלל. ואז מתחיל סבב נוסף, כי עכשיו אנחנו כועסים גם על עצמנו, על כך שכעסנו מלכתחילה. במקום להתמודד עם הרגש המקורי, אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים גם עם השיפוט העצמי שבא בעקבותיו, וזה כמובן רק מכביד עוד יותר.
בשיעור מיוחד שמסר הרב ג'ייקובסון לרגל פרשת ניצבים ולח"י אלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב ושל אדמו"ר הזקן בעל התניא, הוא חושף יסוד שהופך את התמונה הזאת על פיה. המאבק הפנימי שכל אחד מאיתנו מכיר הוא לא תקלה שצריך להתבייש בה. הוא לא סימן שמשהו השתבש בדרך, ולא הוכחה לכך שאנחנו רחוקים. הוא חלק מהתוכנית האלוקית עצמה.
כדי להמחיש את הרעיון, מביא הרב ג'ייקובסון סיפור חסידי על גביר, איש בעל חסד גדול, שלא היה מסוגל לסבול בוץ ורפש. מהסיפור הזה לומדים איך להתייחס אחרת ל"בוץ" שבתוכנו, לחלקים בנפש שמרגישים מלוכלכים ולא נעימים, כאלה שהיינו רוצים להיפטר מהם אחת ולתמיד ולא להסתכל עליהם בכלל: הנפש הבהמית אינה הוכחה לכך שאנחנו רעים, ואין שום סיבה לשנוא את עצמנו בגללה.
אבל, וכאן העניין המרכזי, קבלה והכלה אינן כניעה. אפשר, ואפילו צריך, להכיר ברגשות ובדחפים שבתוכנו: בכעס שעולה, בקנאה שמציקה, בתאווה שמושכת, במחשבה הזרה שקופצת דווקא באמצע התפילה. ההכרה הזו לא אומרת לתת להם לנצח. אפשר להכיר בהם, להודות שהם שם, בלי לאפשר להם לשלוט במחשבות שלנו, בדיבורים שלנו ובמעשים שלנו. זה בדיוק ההבדל שהשיעור מבקש להבהיר: לא להכחיש שהם קיימים, אבל גם לא לתת להם את ההגה.
וכשעוצרים לרגע ומסתכלים על זה כך, משהו משתחרר. אין יותר צורך להתאמץ ולהיות מישהו שאין לו רגשות, מישהו שאף פעם לא כועס, לא מקנא, לא נמשך לשום דבר. אפשר פשוט להיות אדם, עם עולם פנימי שלם וסוער, ולעבוד מתוכו ולא נגדו. אין צורך לחכות ליום שבו לא נרגיש כלום כדי להרגיש שאנחנו בסדר - אפשר להתחיל מהיום הזה, בדיוק כמו שאנחנו, עם כל מה שקיים בפנים.
ואולי זה בדיוק מה שהופך את ח"י אלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב ושל אדמו"ר הזקן, לתאריך משמעותי כל כך. אין צורך להיות מלאך כדי להיות עובד ה' אמיתי, מספיק להיות אדם, עם מאבק, שממשיך לבחור טוב שוב ושוב.
מי זה בעצם ה"בינוני"?
השיעור נוגע גם בשאלה שרבים שואלים כשהם לומדים תניא: מהי באמת דמותו של ה"בינוני"? זו אחת השאלות שהשיעור עוסק בהן, יחד עם השאלה איך אפשר להיות אדם אותנטי, בלי ליפול לצביעות, לציניות או לייאוש.
ומה לגבי הביטוי הידוע "מוח שליט על הלב", שרבים שומעים ולא תמיד מבינים? השיעור מבהיר שהכוונה איננה לדיכוי רגשות, ועוסק בשאלה מה כן פירושו.
וזו בעצם הבשורה המרכזית של השיעור: התניא לא בא לשבור את האדם, ולא בא לדרוש ממנו להיות מישהו אחר ממה שהוא. הוא בא ללמד אותו איך להפסיק להתבייש במאבק. כי בתוך כל אחד מאיתנו כבר נמצאים הכוחות לבחור, להתקדם, ולעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, לא מתוך שנאה עצמית וניסיון מתמיד להיות מישהו אחר, אלא מתוך אמונה שהמאבק עצמו הוא חלק מהתוכנית.
אי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים על המאבק הזה, על הפסוקים שאנחנו אומרים שוב ושוב בתהלים, על נפש שנאבקת, נופלת, וקמה שוב, ולא מוותרת. מי שמכיר את מזמור ק"ל, "ממעמקים קראתיך ה'", יודע שגם מי שאמר את המזמור לא מתאר שם ניצחון שקט ומרוחק, אלא זעקה מהמקום העמוק ביותר שיש. זו בדיוק אותה תחושה: לא בושה על כך שיש מעמקים בנפש, אלא קריאה מתוכם, ובקשה שהקריאה הזאת תישמע למעלה. המזמור לא מתחיל בשלווה, הוא מתחיל במעמקים, ודווקא משם, מתוך ההודאה שיש מעמקים, מגיעה הקריאה שממשיכה ומבקשת קרבה. אולי זה הלקח שאפשר לקחת גם מהשיעור הזה: לא צריך לחכות שהמאבק ייעלם כדי לקרוא, אפשר לקרוא בדיוק מתוכו. גם התהלים, בסופו של דבר, לא נכתב על ידי מי שלא נאבק מעולם, אלא דווקא על ידי מי שהכיר את המעמקים היטב, וממשיך משם לבקש קרבה.
מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'
אז בפעם הבאה שתרגישו כעס עולה, קנאה מציקה, תאווה שקשה להתמודד איתה, או מחשבה שאתם מתביישים בה, אולי כדאי לעצור לרגע ולזכור את מה שהשיעור הזה מלמד: זה לא סימן שאתם לא בסדר. זה חלק מהתוכנית, לא סטייה ממנה, ובוודאי לא עדות לכך שמשהו אצלכם לא תקין. אפשר להמשיך להיאבק, ובאותה נשימה גם להפסיק להתבייש בזה. ואם בכל זאת יש בכם רצון לבקש קצת עזרה מלמעלה במאבק הזה, אפשר תמיד לעצור רגע ולומר יחד פרק תהלים, או לשלוח שם לתפילה למי שאתם מרגישים שזקוק לחיזוק הזה היום.
עוד לא מחוברים לכל הפלטפורמות שלנו? הצטרפו אלינו בלחיצה כאן >>>
מהאירוסין ליד המיטה אל הפסנתר בחתונה: סיפורו של יונתן רזאל
קול ברמה נשמע: הבכי של רחל אמנו והנחמה שהובטחה לה
איזה תהילים אומרים ביום שני, ולמה דווקא פרקים ל עד נ?
מה מלמד אותנו ההצלה הדרמטית בטיסה על הכוח שבכל אחד מאיתנו?
תיקון לאה: הדמעות שהפכו גזרה לברכה
המזמור שהלויים שרו בכל שבת בבית המקדש - ומה הוא בא לספר לנו
מי באמת כתב את יגדל אלוהים חי - והחידה שלא נפתרה
מי חיבר את 'צור משלו אכלנו'? הסוד מאחורי הפיוט
התפילה שדוד זעק מתוך המערה - ולמה היא מלווה אותנו גם היום
פרק השנה: המנהג לומר תהילים לפי שנות החיים
למה ה' בחר דווקא באינסטלטור פשוט להציל כמעט 200 איש?
האור הגנוז: האור שרואים בו מסוף העולם ועד סופו - ולמה הקב"ה הסתיר אותו
גם זו לטובה: הסיפור שעומד מאחורי המשפט שכולנו אומרים
מי שברך לרפואה: מאחורי התפילה שכולנו ממלמלים
גיבור טיסת פליי דובאי קרא פסוק בבית הכנסת - והצטמרר
- © כל הזכויות שמורות
