מעורר השראה: ככה תהפכו גם אתם לאנשים שברכותיהם מתקבלות

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

שמי מנחם. הסיפור שלי התרחש בחורף תשע"ט, שהתברך בגשמים, תודה לקל. בשלהי חודש שבט, צעדתי ברחובה של עיר בשעה עשר בלילה. זו השעה שבחורי הישיבה קטנה מסיימים את חוק לימודם והולכים הביתה.

קבוצה של כשלושים בחורים יצאה במרוצה מבנין הישיבה קטנה, ואני עברתי על פניהם. משהו בהבעתם של הבחורים, ובשיח השקט שלהם, היה נראה לי קצת אחר. מין מתח עמד באוויר. המשכתי ללכת, ופתאום שמעתי צעקה. התברר לי שכל הבחורים חיכו לבחור האחרון שיצא, ואחד מהם שם לו רגל. הבחור שיצא במרוצה נתקל ברגלו של חברו, והשתטח אפיים ארצה. הוא נפל לתוך שלולית מים עכורה, וספג מכה חזקה מאד.

הוא התרומם לאט, כשהוא נראה נורא. כל החולצה שלו שחורה, נוטפת, הפנים שלו רטובות, וטיפות מים ניתזים ממנו, החליפה סחוטה, הכובע מעוקם, כל כולו מזכיר את התיאור על המן שהלך אבל וחפוי ראש, אחרי שזרקו עליו דלי של ספונג'ה. וכל זה – מול שלושים בחורים שעומדים ומסתכלים.

הרגשתי שאני לא מסוגל להכיל את זה. התביישתי בשבילו. ריחמתי עליו, ריחמתי על הבחורים שאין להם מושג איזה עוול הם עשו עכשיו לחבר שלהם. ריח של סכנה עלה באפי. זהו אירוע רב נפגעים! הבחור האומלל, הבחור שפגע, כל אלה שנתנו יד למעשה הזה, כולם נמצאים בסיכון עכשיו. הפחד מהדין וחשבון שעושה המעשה יצטרך לתת, והרחמים על הבחור הנפגע לא נתנו לי מנוח.

ראיתי שהבחור עלה חזרה לבנין הישיבה, והחלטתי – אני נכנס אחריו, לעודד אותו, לתת לו הרגשה שהוא לא לבד, ולנסות לרכך לו את ההשפלה הנוראה שהוא חש.

כשהגעתי לישיבה ראיתי אותו יושב ובוכה בכי מטלטל. זה לא סתם שכתוב על משה רבינו בתיבה שקול בכיו היה כקול של נער, שהוא יותר מעורר רחמים. תינוק בוכה – זה דבר רגיל, אבל בחור שיושב ובוכה, זה מראה שאתה לא יכול להכיל. ההשפלה שהוא חש היתה כל כך עמוקה.

תבינו, הסיפור הזה הרי לא היה המערכה הראשונה. הבחורים נקמו כאן על איזה מעשה מצדו של הבחור. בהמשך הבנתי שהוא העביר שולחן משיעור אחד לשיעור אחר. איני נכנס לפרטי העניין, ובהחלט יתכן שלא היה צדק עם הבחור, אבל כבר אז, כשראה כמה חבריו כועסים עליו, הוא סבל. הוא יצא אחרון, לבד, בעוד כל חבריו יוצאים יחד, בחבורה. הנפילה האיומה שלו היתה רק המכה בפטיש לסבל ולעלבון שהיו היום מנת חלקו.

נעמדתי לידו, ליטפתי אותו, כמה בחורים עדיני נפש חזרו גם כן לישיבה, כשהבעה של חרטה ורחמים על פניהם, אבל הוא לא התייחס אליהם. גם אני לא. אולי היה עלי להעמיד אותם על חומרת העניין, אך למעשה לא שוחחתי איתם כלל. מעייני היו נתונים רק לבחור הסחוט, תרתי משמע.

אמרתי לו, לבחור: עברת עכשיו חוויה משפילה. זה דבר מאד מאד קשה, אני לא מקנא במי שפגע בך ועבר על 'המלבין פני חברו ברבים', לא מאחל לאף אחד להיות במקום הזה. אבל אתה, שאתה כבר נמצא כאן, תדע לך שזה זמן מאד מאד גדול. קיבלת עכשיו רגעים גדולים וחשובים. תחשוב מה אתה רוצה לבקש, שתצליח במבחנים לישיבה גדולה, שיהיה לך חברותא טוב, אם מישהו במשפחה שלכם צריך ישועה, רפואה, זוג שעוד לא נפקד בילדים – תתפלל עליהם. זה זמן גדול.

הבחור המשיך ובכה, הוא היה נסער מאד, ובכל זאת הקשיב לי. יש לי אחות בשידוכים, אמרתי לו, כבר תקופה ארוכה. תברך אותה שתמצא את הזיווג שלה. יש לי קרובת משפחה מאושפזת בבית חולים. אנא, תברך אותה ברפואה שלמה.

הבחור השתנק, אבל הצליח לעצור, ולברך את האנשים שהזכרתי לפניו לטובה. הוא בירך את אחותי בזיווג הגון ואת קרובת משפחתי ברפואה שלמה. עמדתי שם עוד קצת, עד שהיה נראה לי שהוא נרגע מעט, והלכתי לדרכי.

יומיים אחר כך עלתה הצעת שידוך הגונה לאחותי, ושבועיים מאז המפגש שלי עם הבחור היא התארסה למזל טוב! מצבה של קרובת משפחתי שבבית החולים השתפר פלאים. היא שוחררה תוך שבוע, וזמן קצר אחר כך חזרה ללימודים סדירים בבית הספר. הברכות התקיימו באופן מפתיע ובמהירות. לא היה כל ספק שהישועות שראינו בעינינו הן מכוח ברכתו של הבחור בעת הביזיון.

חזרתי אל הבחור, סיפרתי לו על הישועות שלנו, הזמנתי אותו לווארט ולאירוסין, והוא השתתף גם בחתונה. כל בחורי הישיבה נודעו מהברכות שהתקיימו, ונוצר מזה חיזוק גדול. הבחור עצמו קלט איזו טובה עשו עמו מן השמים, והוא הצליח למחול לחבר שלו. באותם רגעים שהיה מהנעלבים ואינם עולבים, פשוט הקפיצו אותו בכמה דרגות. הוא היה כמו גדול בישראל שברכותיו מתקיימות!

הסיפור התפרסם ברבים, אני עצמי סיפרתי אותו לכל החפץ לשמוע, ביניהם רב של קהילה, מורה הוראה. הוא סיפר לי כמה הסיפור השפיע עליו. תקופה לאחר מכן, בערב פסח, הוא קיבל טלפון מאחד מבני קהילתו, יהודי שהיו לו טענות על החלוקה של קמחא דפסחא. הוא לא הבין מדוע נתנו לו מעט כל כך. וכך, בתוך הערב פסח, בין שאלה אחת לשניה, בין מכירת חמץ אחת לחברתה, בדיוק בתקופה שהרב מתמסר באופן מיוחד לבני קהילתו, הן ברוחניות והן בגשמיות, הוא מקבל קיתון של רותחין. היהודי פשוט הרים את קולו בצעקות, והטיח ברב את כל תסכולו.

הרב סיפר לי אחר כך: "זכרתי את הסיפור שסיפרת לי, ולמרות שהיה לי מה להסביר, שתקתי. נתתי לו לפרוק הכל, ולא אמרתי מילה. סיימתי את הטלפון בכמה מילות הרגעה וזהו. הטלפון הזה היה לי כמו מכה על הפנים, בדיוק בתקופה שאני כל כך מתאמץ בשביל כולם".

הרב סיפר לי שאחרי כמה שעות התברר לו איזו טובה אדירה היתה טמונה בטלפון הזה. כלתו שהתה בחדר לידה, כאשר לפתע נכנסה למצב חרום. התקשרו אל הרב שיתפלל עליה, והוא התפלל שהכל יעבור בשלום. אכן, באורח פלא, הכל הסתדר, נולד תינוק בריא ושלם, ושלום לאם ולילד. "ואני יודע שהישועה שהגיעה אלינו היא מכוח אותו ביזיון שהיה מנת חלקי באותו יום". וזה – הגם שלא היה ברבים.

עצם השתיקה, ההבלגה, עצם המעמד של להיות מהנעלבים ואינם עולבים, יש בו כוח אדיר! אנחנו צריכים להיות מוכנים למצבים כאלו, כי הזדמנויות כאלו אי אפשר להזמין, הן באות בפתע פתאום, אבל אם כשזה קורה זוכרים שהם מתנה גדולה מן השמים – אפשר לפעול גדולות ונצורות.

(גיליון השגחה פרטית מס' 28)