השכינה שורה על החולה, אז למה לא כולם מחלימים?

יש משפט בגמרא שרבים מכירים מביקורי חולים. אבל מה הוא באמת אומר, ומה לא

בתחילת הפרשה אנחנו קוראים שה' ביקר את אברהם, וחז"ל למדו מכאן דבר שמלווה אותנו עד היום: כשמבקרים חולה, השכינה נמצאת שם לפנינו. הגמרא במסכת שבת, בדף יב ע"ב, שואלת "מנין שהשכינה סועדת את החולה", ומביאה את התשובה מהפסוק "ה' יסעדנו על ערש דוי". זה משפט יפה, חם ומנחם. אבל מי שישב פעם ליד מיטה של אדם יקר, יודע שהשאלה הבאה קשה בהרבה: אם השכינה שם, למה לא כולם מחלימים?

על זה נאמר בפשטות: אין הבטחה שבגלל שהשכינה שורה על החולה, הוא יחלים. יש הבטחה אחרת, והיא עמוקה לא פחות. ההבטחה היא שהקדוש ברוך הוא סועד אותו, מחזק אותו ומלווה אותו. כלומר, השכינה לא באה כדי "לסגור עניין", אלא כדי להיות שם עם האדם בדיוק ברגע שבו הוא הכי חלש. יש הבדל גדול בין שני הדברים, ומי שמבין אותו מפסיק לחפש "תשובה" ומתחיל לחפש קרבה.

יש גם פרט הלכתי קטן שמלמד הרבה. רבותינו הקדושים אמרו: "הנכנס לבקר את החולה לא יושב על גבי המיטה ולא על גבי הספסל אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה". תחשבו על זה רגע. המבקר לא מתיישב על המיטה ולא על הספסל, אלא מתעטף ויושב לפניו. הוא נכנס כמו אדם שנכנס למקום קדוש. הכבוד הזה הוא לא רק כלפי החולה עצמו, אלא גם כלפי מי שנמצא איתו בחדר.

ולמה דווקא באזור הראש? ההסבר שנאמר על כך הוא מעולמה של הקבלה, ולכן נציג אותו כפי שהוא ולא נרחיב מעבר לו. לפי ההסבר, השכינה שורה על החולה דווקא באזור הראש, כי שם יש מציאות של הסתלקות המוחין. האדם נחלה כשהצלמים שלו נחלשים, ואז המוחין מסתלקים ממנו. וזה, כך מוסבר, החסד הגדול שעושה הקדוש ברוך הוא עם החולה: השכינה שורה מראשותיו, ובכך מחזקת לו את המוחין, כדי שיהיה לו כוח להתמודד עם החולי. במילים פשוטות, מי שנחלש מקבל חיזוק מלמעלה, בדיוק במקום שבו הוא נחלש.

ואי אפשר שלא לחשוב על כך שהמילים "ה' יסעדנו על ערש דוי" מוכרות לנו גם מספר תהילים, ממזמור מא. מי שרגיל לומר תהילים לרפואה, בבית חולים או ליד מיטה בבית, יכול להרגיש שהמילים האלה לא נאמרות בחלל ריק. זו מחשבה שלנו ולא דיווח על אף אחד: כשאומרים את הפסוק הזה בתפילה, אפשר לראות בזה חיבור אל אותה סעידה שעליה מדברת הגמרא. לא סגולה ולא הבטחה, אלא דרך להיות שותפים במה שכבר קורה ליד המיטה.

מחלה, מחילה ומה שקורה אחרי

עכשיו לחלק שקשה יותר לשמוע, אבל חשוב לא לדלג עליו. מה שנאמר בנושא הוא שבעצם לא מדויק לומר שכולם לא נרפאים. לפי ההסבר, "מחלה" היא מלשון "מחילה", אלא שהריפוי הוא נפשי. מכאן נאמר שהייסורים הם כפרת עוונות, ושבוודאי נעשה תיקון גדול לנשמה, וכך, לפי אותם דברים, צריך להסתכל על זה.

אנחנו מבינים שזה לא משפט שאפשר להגיד למשפחה שיושבת בחדר המתנה. יש רגעים שבהם דברים כאלה נשמעים רחוקים מאוד, והכאב הוא אמיתי וגדול. ולכן חשוב לומר ביושר: הדברים האלה מובאים כאן כדי להסביר גישה, לא כדי להקטין את הסבל של אף אחד. הקדוש ברוך הוא מלווה, והליווי הזה הוא חלק מהסיפור.

עוד דבר נאמר, ואפשר לראות אותו בעיניים: הרבה אנשים שבעזרתו יתברך קמים מחולי, קמים בני אדם אחרים. יש להם השקפה אחרת והסתכלות אחרת על החיים. לפי ההסבר הקבלי, זה קורה כתוצאה מכך שהאורות המקיפים נכנסו אל תוך המוחין לאחר שהאדם מבריא. כל אחד מאיתנו אולי הכיר מישהו כזה: אדם שיצא ממחלה קשה, ושינה את סדר העדיפויות שלו, את הדרך שבה הוא מדבר, ואת מה שחשוב לו באמת.

גם הזוהר הקדוש, כפי שהובא, אומר שלפעמים גוף שלא מצליח שהאור ישכון בו, "מבטשין ליה", כלומר מייסרים אותו. ומכאן הפסוק:

אשרי הגבר אשר תייסרנו י־ה ומתורתך תלמדנו

לפי ההסבר, "י־ה" הם אורות של אבא ואמא, והייסורים מגיעים מהם. ועל "ומתורתך תלמדנו" נאמר שעל ידי הייסורים של הכלי, כשיש חולשה לגוף, נוצר מקום שהאורות ייכנסו. אנחנו לא מתיימרים להכריע בעומקם של דברים מעולם הסוד, אבל הכיוון ברור: חולשה היא לא רק פגם, היא גם פתח.

ומה עושים בינתיים? הגמרא במסכת ברכות, בדף י, נותנת תשובה מעשית: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". המשפט הזה אומר דבר פשוט ועוצמתי. גם כשנדמה שאין שום סיכוי, ממשיכים לבקש רחמים. לא מוותרים, ולא מפסיקים לפנות אל הקדוש ברוך הוא. וכך נאמר גם בסיום הדברים: "וה' אב הרחמן ירפא כל חולי עמו ישראל".

וכדאי לזכור גם את הצד של המבקר. לא תמיד יש מה להגיד, ולא תמיד צריך. לפעמים מספיק לשבת, להתעטף, להקשיב ולהיות נוכחים. מי שנכנס לחדר של חולה עם הידיעה שהוא לא הראשון שהגיע לשם, שהשכינה כבר שם, מרגיש אחרת. הוא לא צריך "להציל" את המצב, ולא צריך למצוא מילות נחמה מושלמות. הוא רק צריך להיות חלק מהחסד שכבר נמצא בחדר.

אז מה לוקחים מכל זה? שהשכינה נמצאת ליד המיטה, והיא לא באה בידיים ריקות: היא באה לסעוד, לחזק וללוות. שאין לנו הבטחה שכל חולי יסתיים כמו שרצינו, אבל יש לנו קרבה, ויש לנו תפילה. ושאת המשפט "ה' יסעדנו על ערש דוי" אפשר לומר גם מרחוק, בשביל מי שאנחנו אוהבים. מי שיושב ליד חולה, ומי שמתפלל עליו מרחוק, שניהם עושים אותו דבר בעצם: לא משאירים אותו לבד.

אם יש לכם מישהו שאתם רוצים להתפלל עליו, אל תחכו. אמרו השבוע פרק תהילים לרפואתו, ושלחו לנו את השם לתפילה. אנחנו נתפלל יחד אתכם שהקדוש ברוך הוא יסעד, יחזק וילווה את כל חולי עמו ישראל.