איך מונעים מהמצוות להפוך להרגל? מה שהשפת אמת למד מ"לך לך"

הציווי לאברהם אבינו הוא קריאה לכל אחד מאיתנו להישאר בתנועה בעבודת ה'. השפת אמת מסביר איך נראית הדרך הזו ולמה אסור לעצור

במבט ראשון זה ציווי נקודתי: אברהם נדרש לצאת ממקומו וללכת אל ארץ חדשה. אבל השפת אמת לומד מהמילים האלה יסוד עמוק בעבודת ה', והוא נוגע לכל אחד מאיתנו, גם בשבוע רגיל לגמרי, בלי שום מסע לשום מקום.

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א')

לפי השפת אמת, האדם נדרש להיות בתנועה מתמדת, לא לקפוא על השמרים, ולחפש כל הזמן דרכים חדשות להתקרב אל הקב"ה. הוא כותב כך: "כי אדם נקרא מהלך, וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה ולצאת מן ההרגל והטבע". שימו לב לשתי המילים האחרונות. לא רק להתקדם, אלא לצאת מההרגל.

הכינוי "מהלך" לקוח מדברי הנביא זכריה: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". המלאכים נקראים "עומדים", כמו שכתוב בישעיהו "שרפים עומדים ממעל לו", ואילו האדם נקרא "מהלך". לפי השפת אמת הכינוי הזה מלמד על תפקידו של האדם בעולם: הוא נברא כדי ללכת, להתקדם ממדרגה למדרגה. מלאך יכול לעמוד, כי הוא אינו חי בתוך הטבע וההרגל לא שוחק אותו. האדם לא יכול להרשות לעצמו את זה.

ואל תחשבו שהדברים מכוונים רק למי שעוד לא התחיל לעבוד את ה'. השפת אמת מבהיר שגם מי שכבר השיג מדרגה רוחנית מוטל עליו שלא להסתפק במצבו. בלשונו: "ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא יתברך, מכל מקום גם בזה ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו".

והסכנה, כך מסבירים הדברים, אורבת גם למי שכבר הצליח והתקדם. מדרגה שהאדם עמל עליה, קבלה טובה שקיבל על עצמו והוא שומר עליה בנאמנות, עלולות להפוך עם הזמן להרגל. ומה שהופך להרגל נעשה "טבע שני", כלומר דבר שקורה מעצמו, בלי מחשבה ובלי לב. אתם ודאי מכירים את התחושה הזו מהחיים עצמם: דבר שעשיתם אלף פעם, וברגע מסוים אתם מגלים שעשיתם אותו בלי להיות שם.

זו אולי הנקודה המפתיעה בדברים: השגרה מאיימת לא רק על מי שעוד לא התחיל, אלא גם על מי שמקפיד, שומר ומתמיד. ומכאן שאין מי שפטור מהשאלה הזו, לא מי שרק מתחיל ולא מי שכבר שנים בדרך. זו הערה שלנו, וכל אחד מאיתנו יכול לבדוק אותה מול היומיום שלו, בלי שום צורך להתחיל מחדש מאפס. לכן השאלה שהשפת אמת מציב אינה האם אנחנו עושים, אלא האם אנחנו עדיין חיים את מה שאנחנו עושים, גם אחרי שנים של קביעות.

כשהמצווה הופכת להרגל

בתורה נוספת, משנת תרס"ד, מסביר השפת אמת מה קורה כשמצווה הופכת להרגל: "כי ההרגל נעשה טבע. והטבע משכח ומסתיר פנימיות החיות. ואפילו בתורה ומצוות, אם נעשין הרגל נעשה טבע, ושוכח הפנימיות. לכן צריך בכל עת לחפש דרך ועצה חדשה".

כלומר, הבעיה היא לא שהמעשה נעלם. האדם ממשיך להניח תפילין כל בוקר, להתפלל שלוש פעמים ביום ולברך, אבל מה שנשכח הוא ה"פנימיות", החיות שבתוך המעשה. מובאת גם דוגמה מוכרת: מי שהתחיל ללמוד דף יומי יכול למצוא את עצמו אחרי שנה מסמן עוד דף ברשימה. הלימוד אמנם נמשך בקביעות, אבל החיוניות שבו הולכת ונעלמת.

ואי אפשר שלא לחשוב כאן על התפילה שלנו, מילה אחרי מילה, יום אחרי יום. זו הערה שלנו ולא של השפת אמת, אבל מי שאמר פעם את אותו הנוסח בלי לשים לב שסיים, מבין בדיוק על מה מדובר. השאלה שנשארת היא מה עושים כדי לא להיכנס למלכודת השגרה שבולעת את החיות שבקיום המצוות.

התשובה, לפי השפת אמת, נלמדת מבורא עולם: "ולכן הקב"ה בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. והאדם צריך לחפש למצוא זאת ההתחדשות, כמו שכתוב 'לשקוד על דלתותי יום יום'". את המילים "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" אנחנו אומרים כל בוקר בברכת יוצר אור שלפני קריאת שמע. הקב"ה מחדש את העולם בכל יום, כדי שהטבע לא יגבר, והאדם נדרש לחפש את ההתחדשות היומית הזו גם בעבודת ה' שלו.

ומי שמכיר את הברכה הזו מהסידור, אולי ישים לב כמה קל לומר אותה כשהראש כבר בכל מה שצריך להספיק היום. זו שוב מחשבה שלנו, ואפשר לקחת אותה כהזמנה לעצור לרגע אחד בבוקר ולהקשיב למה שאומרים.

"אל אשר אראך": הליכה שלא נגמרת

השפת אמת קושר את הכול חזרה לפסוק של הפרשה: "וזה שכתוב 'לך לך'. לעולם צריך להיות מהלך, 'אל אשר אראך' - תמיד השגה חדשה". הקב"ה לא אמר לאברהם מראש לאן הוא מוליך אותו. לפי השפת אמת, "אשר אראך" אינו יעד אחד שמתגלה בסוף הדרך: בכל צעד הקב"ה מראה לאדם השגה חדשה, ולכן ההליכה אינה נגמרת לעולם.

ועוד הוא כותב: "לכן נקרא האדם מהלך, שכל שעומד בלי התחדשות מיד הטבע שולטת בו". זה המשפט שאפשר לקחת איתנו לשבוע הקרוב. לא דרמה ולא מהפכה, רק בדיקה פשוטה בסוף היום: האם עשיתי משהו מתוך התחדשות, או רק מתוך הרגל?

אברהם אבינו הוא הדוגמה. כך כותב השפת אמת: "ואברהם אבינו עליו השלום נתנסה עשרה נסיונות, ובכל ניסיון נעשה כבריה חדשה, עד שזכה לצאת מכל הטבע". יצר הרע שולט באדם דרך הטבע וההרגל, ומי שיצא מכל הטבע יצא גם מתחום שליטתו. אבל שימו לב: המדרגה הזו לא ניתנה לאברהם מראש. הוא הגיע אליה דרך עשרה נסיונות, ובכל אחד מהם יצא מן ההרגל.

המסקנה שעולה מהדברים ברורה. הציווי "לך לך" מופנה לכל אחד מאיתנו, וכך צריכה להיראות הדרך שלנו בעבודת ה': התקדמות והתחדשות בלתי פוסקת. אין נקודה שבה אפשר להכריז "הגענו" ולנוח על זרי הדפנה.

אז בשבוע שבו קוראים "לך לך", אולי נבחר דבר אחד קטן שאנחנו עושים כל יום מתוך הרגל, ונעשה אותו הפעם עם לב. אפשר גם לומר פרק תהילים אחד לאט, מילה אחרי מילה, ולשלוח שם של מי שצריך ישועה לתפילה. בואו נצא יחד לדרך, צעד אחד בכל יום.