״אל באפך תוכיחני״: מה מסתתר בפרק ו׳ של תהילים

יש פרקים בתהילים שנפתחים בבקשה אחת פשוטה: שלא נישא את הכאב לבד. בפרק ו׳ מדובר בתפילה של אדם שכוחותיו אזלו, ושמבקש מה׳ רחמים

הפרק נפתח בשורה שרבים מאיתנו מכירים היטב: ״למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד״. מיד אחריה בא הפסוק שנותן לפרק את שמו:

ה׳ אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני.

במבט ראשון זו בקשה קשה: אדם עומד לפני הקב״ה ומבקש שלא ייענש מתוך כעס. אבל המפרשים מראים שיש כאן עומק גדול יותר, ושהפרק כולו הוא תפילה של אדם שחש חולשה גדולה ופונה אל מי שיכול להקל עליו.

נתחיל מהכותרת. ״על השמינית״ הוא ביטוי שרבים מדלגים עליו, ורש״י מסביר שהכוונה לכלי נגינה בעל שמונה מיתרים. גם הרד״ק מביא את ההסבר הזה כאחד משני הסברים.

אחרי הפתיחה הזאת, הפרק ממשיך ופונה אל ה׳ בבקשה אישית וישירה, כזו שכל מי שהיה פעם במצוקה יכול להזדהות איתה. והנה מה שהפרק אומר בהמשך:

חנני ה׳ כי אומלל אני רפאני ה׳ כי נבהלו עצמי.

רש״י מפרש ״אומלל״ במובן של מוחלש, חסר כוח. זה בדיוק התיאור שחולים וקרוביהם מכירים: לא רק כאב, אלא תחושה של כוחות שנגמרים. והמלבי״ם מוסיף על ״נבהלו עצמי״ שהמחלה הגיעה עד העצמות, כלומר שהיא לא עניין שטחי.

בפסוק הבא התפילה נעשית עוד יותר אישית. רש״י מפרש את המילים ״ואתה ה׳ עד מתי״ כך: ״תביט ואינך רופא״. זו שאלה שיוצאת מהלב של מי שמחכה, ומי שחיכה פעם לבשורה טובה יודע כמה היא קרובה אל הלב. ובפסוק שאחריו, ״שובה ה׳ חלצה נפשי״, מסביר רש״י שמבקשים לשחרר את הנפש מהחולי.

אפשר לשים לב לדבר נוסף: התפילה הזאת לא מתביישת בחולשה. היא מתארת בכי, והרד״ק מזכיר שהחולה בוכה בלילה, כשאחרים ישנים. כשהכול שקט, המחשבות דווקא מתעוררות, ומי שעבר לילות כאלה יודע שהפרק הזה מדבר אליו ישירות. לפי המלבי״ם, בפסוקים ז׳-ח׳ מתואר בכי רב, עד שהמיטה נרטבת מדמעות.

לפני שנמשיך, כדאי לעצור רגע על הדרך שבה הפרק בנוי. הוא לא פותח בתיאור הכאב אלא בפנייה ישירה אל ה׳, ורק אחר כך מגיעים התיאורים: חולשה, בהלה, בכי. כך בנויות תפילות רבות של אדם במצוקה: קודם פונים, ואחר כך מפרטים. זה חלק ממה שהופך אותו לקרוב כל כך לאנשים רבים. מי שקורא את הפרק לאט שם לב שאין בו האשמות, אלא בקשה פשוטה לחנינה ולרפואה.

ההבדל בין ״אף״ ל״חמה״ והבקשה להיות מיוסרים באהבה

מה בעצם מבקש דוד? כאן המפרשים נותנים לנו מפתח יפה. המלבי״ם מסביר ש״אף״ הוא הכעס הגלוי, ו״חמה״ היא הכעס הפנימי והסמוי. לפיו, כשדוד אומר ״אל באפך תוכיחני״, הוא מבקש שהתוכחה לא תבוא מכעס גלוי. וכשהוא אומר ״אל בחמתך תיסרני״, הוא מבקש שהייסורים לא יבואו משנאה פנימית, אלא כמו אב שמייסר את בנו מתוך אהבה.

המלבי״ם מבחין גם בין שני המושגים האחרים בפסוק: תוכחה היא דיבור רך, ויסור הוא פגיעה קשה. במילים פשוטות, דוד מבקש מה׳ שיתנהג אליו מתוך אהבה ולא מתוך כעס.

הרד״ק מציע הבנה נוספת. לפיו, הבקשה היא שהעונש יבוא לאט, כדי שאוכל לשאת אותו. מי שמתמודד עם קושי גדול מבין היטב את הבקשה הזאת: לא להיעלם מהקושי, אלא לקבל כוח לעמוד בו, צעד אחרי צעד.

והמלבי״ם מוסיף עוד רובד. לפי דבריו, המזמור נאמר בעת חולי כבד וממושך, שחכמים קשרו לאחר מעשה בת שבע. ובנוסף לחולי, אויביו הציקו לו ופגעו בו בעת החולי. לכן הפרק מדבר גם על הצער שמגיע מאנשים, לא רק מהגוף. ואכן, בסוף הפרק מגיעה התפנית:

סורו ממני כל פעלי און כי שמע ה׳ קול בכיי.

פתאום מופיע ביטחון. מי שהתחיל את הפרק בחולשה גדולה מסיים אותו בידיעה ש״שמע ה׳ קול בכיי״. הפרק מסתיים במילים ״יבשו ויבהלו מאד כל איבי ישבו יבשו רגע״, כלומר בביטחון שהאויבים ייבושו ויסוגו.

הרד״ק מוסיף פרט מעניין על רצון החיים בפרק. לדבריו, הצדיק רוצה לחיות כדי להרבות שכר לנשמתו בעולם הבא. כלומר, הבקשה לרפואה אינה רק בקשה לנוחות, אלא רצון להמשיך ולעשות טוב.

למה מפרשים רואים בפרק תפילה של חולים ושל מי שנמצא במצוקה

אם נחזור לשאלה שהביאה אתכם לכאן, אפשר להבין מדברי המפרשים למה הפרק קרוב כל כך ללבם של חולים. הרד״ק כותב שאפשר שדוד אמר את המזמור על חוליו, ואפשר גם שהוא מיועד לכל אדם מדוכא בחוליו, והוא נוטה לדעה השנייה. ועוד כותב הרד״ק ששאר החולים שמתפללים במזמור יכולים לומר אותו בביטחון. כך שיש כאן פתח ברור: הפרק נכתב מתוך חוויה אישית, אבל הוא נועד לכל מי שנמצא במצב דומה.

וגם מי שאינו חולה בגופו מוצא בפרק מקום לעצמו. אבן עזרא מפרש שהמזמור מדבר על גלות ישראל, שהיא כמו חולי. כך שהפרק נפרש על כל מצוקה שבה אדם או עם מרגיש שכוחו תש.

כדאי לדעת שאין כאן הבטחה לתוצאה מסוימת. מה שהפרק נותן הוא משהו אחר: מילים מוכנות לרגעים שבהם קשה למצוא מילים. מי שאומר אותו אומר את מה שאמר דוד המלך, ומתוך כך פונה לה׳ כאב שמבין את מצבו.

כשקוראים את הפרק, בולט שהוא אינו מתעלם מהכאב ואינו מנסה לייפות אותו. הוא מתאר ללא בושה את הבכי, את החולשה ואת הפחד, ומשם בדיוק הוא מגיע לביטחון בסוף. אולי זו אחת הסיבות שאנשים חוזרים אליו שוב ושוב בתקופות קשות: הוא נותן רשות להיות חלשים, ובה בעת מזכיר שיש למי לפנות.

אם יש מישהו קרוב אליכם שחולה, או אם אתם עצמכם בתקופה קשה, אתם מוזמנים לפתוח את פרק ו׳ ולקרוא אותו לאט, פסוק אחרי פסוק. אפשר לומר אותו בלחש או בקול, לבד או עם משפחה, ובמוקד תהילים אפשר לצרף אליו עוד פרקים ולהתחזק יחד. נאחל לכולם בריאות ורפואה שלמה.