ארבעה מינים, ארבעה סוגי יהודים - והסוד שמאחד בינינו

כל שנה מחדש אנחנו אוחזים ביד אחת ארבעה צמחים שכמעט אין ביניהם שום דמיון - וקושרים אותם יחד לאגודה אחת

אתרוג, לולב, הדס וערבה. ארבעה מינים שכמעט לא ניתן למצוא בהם מכנה משותף - זה יש בו טעם וריח, וזה אין בו לא טעם ולא ריח. ובכל זאת, במשך אלפי שנים, יהודים בכל העולם לוקחים דווקא את הארבעה האלה ביחד, קושרים אותם באגד אחד, ומברכים עליהם כמצווה אחת. חז"ל, שלא הניחו כמעט דבר בלי לגלות בו עומק, ראו בבחירה הזו הרבה מעבר להלכות חקלאיות. במדרש ויקרא רבה, בפרשה השייכת לפרשת אמור, מובא משל ידוע, שמלמד אותנו שארבעת המינים הללו הם למעשה תמונת מראה של עם ישראל עצמו - ושל כל אחד מאיתנו בפרט.

המדרש מתאר כל אחד מארבעת המינים לפי שני מאפיינים: טעם וריח. ומיד מסביר למה הכוונה. "מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל: יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים" - כך פותח המדרש. האתרוג, שיש בו גם טעם וגם ריח, מייצג את אותם אנשים שזכו לשלב בחייהם גם לימוד תורה וגם מעשים טובים בפועל. זהו המצב האידיאלי שאליו כולנו שואפים.

אבל לא כולנו נמצאים במקום הזה, וגם זה מקבל ביטוי מלא במשל. על הלולב, ובלשון המדרש "התמרה", נאמר: "מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל: יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים". יש מי שזוכה ללמוד תורה, להעמיק, לדעת - אבל המעשים הטובים בשטח, הנתינה בפועל, עדיין לא הגיעו לידי ביטוי מלא. ולעומתו, ההדס הוא בדיוק ההפך: "מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל: יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה". אנשים שהלב שלהם פתוח, שעוזרים, שנותנים, שמרגישים כל צער של הזולת - אבל הזמן או ההזדמנות ללימוד תורה מעמיק פשוט לא תמיד נמצאים אצלם.

ואז מגיעה הערבה, המין הכי "חסר" מבין הארבעה: "מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל: יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים". ברגע ראשון זה נשמע כמעט קשה מדי - איך יכול להיות שהמדרש מדבר על יהודים שאין בהם, לכאורה, שום דבר? אבל דווקא כאן מתחיל החלק המרתק באמת של המשל. כי המדרש לא עוצר בתיאור ההבדלים, ולא משאיר את הערבה בצד כמין נחות שאפשר בלעדיו. הוא ממשיך הלאה, אל השאלה החשובה באמת: מה עושים עם כל הסוגים השונים האלה, כשכל אחד מהם רחוק כל כך מהאחר?

כשקושרים את כולם יחד, קורה משהו גדול

התשובה של המדרש היא בדיוק המעשה שאנחנו עושים בפועל בכל שנה: לוקחים את כל ארבעת המינים, הטוב ביותר לצד ה"חסר" ביותר, וקושרים אותם יחד לאגודה אחת. לפי המדרש, כך אמר הקב"ה: "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה". במילים פשוטות - כשכל הסוגים השונים בעם ישראל מתאחדים יחד, בלי לוותר על אף אחד מהם ובלי לדחוק אף אחד הצידה, נוצר משהו שאף חלק בפני עצמו לא היה יכול ליצור לבדו. כל אחד משלים את מה שחסר לחברו, וביחד הם מכפרים אלו על אלו. שימו לב למילים "אני מתעלה" שבסוף דברי המדרש - לא רק שהאיחוד מיטיב עם עם ישראל, אלא שיש בו, לפי המדרש, גם עילוי מלמעלה. כאילו האיחוד בין הסוגים השונים נוגע לא רק בנו, אלא גם למעלה.

יש בזה מסר שקשה להתעלם ממנו. לא מבקשים מאיתנו להתחזות שכולנו שווים בדיוק באותה המידה בלימוד התורה ובמעשים הטובים. אין ציפייה שכל אחד יהיה "אתרוג" מושלם. יש מי שהעולם הפנימי שלו בנוי סביב לימוד ועיון, ויש מי שהעולם שלו בנוי סביב נתינה ועשייה - ושני אלה, יחד עם כל מי שעדיין מחפש את הדרך שלו, נדרשים כדי שהמצווה תהיה שלמה. אם חסר אחד מארבעת המינים, אי אפשר לברך על השאר. וכך, מקובל להסביר, גם בעם ישראל - כל סוג נחוץ, וכל אחד תורם משהו שאין לאחרים.

יש בכך גם נחמה גדולה למי שמרגיש לפעמים שהוא "הפחות" - שהיה רוצה ללמוד יותר, לתת יותר, להתקדם יותר, ומרגיש שהוא לא ממש מגיע לאתרוג. המדרש כאילו אומר לכולנו: גם אנחנו חלק הכרחי באגודה, ובלעדינו המצווה לא שלמה. המדרש קושר את כולם יחד - ובלשונו, הם מכפרין אלו על אלו. אפשר להבין מכאן שאף אחד לא עומד לבדו, אלא כולם יחד, כאגודה אחת.

אולי בזה טמון גם ההסבר לכך שהמינים כל כך שונים זה מזה. אילו היו ארבעתם דומים, לא היה בקשירתם שום חידוש. דווקא העובדה שמדובר בפרי מהודר מצד אחד וב"סתם" ענף עלים מצד שני, בטעם עשיר מול חוסר טעם מוחלט, היא שהופכת את האיחוד למשמעותי כל כך. זו לא אחדות של דומים לדומים, אלא אחדות אמיתית - כזו שמכילה בתוכה שונות עמוקה, ובכל זאת בוחרת להתחבר. דווקא משום שכל מין כל כך שונה מחברו, הקשירה שלהם יחד היא הצהרה ברורה: השונות בין בני האדם איננה מכשול לאחדות, אלא התנאי לה.

כשנזכרים במשל הזה, אפשר להסתכל סביב - במשפחה, בקהילה, בקרב כל מי שאומרים יחד תהילים כל יום - ולראות בדיוק את אותם ארבעה סוגים. יש מי שמעמיק בלימוד, יש מי שכל כולו נתון לחסד ולעשייה, ויש מי שעדיין מחפש את המקום שלו. המדרש מזכיר לכולנו שאף אחד מאיתנו לא צריך לעמוד לבד. כשמתחברים יחד - באמירת תהילים, בתפילה, בבקשה משותפת - ממשיכים בעצם את אותו רעיון של אגודה אחת. בואו נמשיך להתפלל יחד, כל אחד עם מה שיש בו, ונבקש שהתפילות שלנו יתקבלו ברחמים ובחסד.