האם גם "תן לי כוח" היא תפילה? התפילה שלא כתובה בסידור

שלוש תפילות ביום הן רק ההתחלה, והדלת פתוחה לאורך כל היום. מה קורה כשהופכים כל בקשה קטנה בלב לשיחה עם הקב"ה

"תן לי כוח, יש לי עוד יום ארוך". "שיהיה לו עם מי לשחק בהפסקה". "שאמצא עבודה". שלושה משפטים פשוטים, מהסוג שיוצא לנו מהפה כמעט בלי לשים לב, באמצע הבוקר, ברכב, מול הכיור או בדרך לאסוף את הילדים. האם חשבתם פעם שגם המשפטים הטבעיים האלה הם תפילה? הרב שמשון פינקוס, בספרו "שערים בתפילה", מסביר שאחד מעקרונות התפילה הוא לדעת שהיא אינה מתוחמת לשלוש פעמים ביום. התפילה, כך מסביר הרב פינקוס, היא היסוד לצורת חייו של היהודי: לחיות חיים בצוותא עם הקדוש ברוך הוא. לא רק לעמוד ולומר נוסח כשמגיע הזמן, אלא לחיות כשהוא איתנו בכל רגע, בעבודה, בבית ובדרכים.

זה נשמע גדול, אבל הרעיון פשוט להפליא. מהפסוק "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו" נלמד, לפי ההסבר, שעיקר דרכו של היהודי היא לחיות בקרבה תמידית לה' יתברך.

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו (דברים ד', ז')

הקב"ה נמצא לצידנו בכל רגע ועת, והדלת פתוחה. אפשר לבקש ממנו עזרה בכל עניין, גדול כקטן, ולשוחח איתו כפי שמשוחחים עם חבר קרוב. בלי נוסח קבוע ובלי צורך להמתין לשעה המתאימה. ואי אפשר שלא לחשוב כאן על כל אותם רגעים קטנים ביום שבהם אנחנו מרגישים שאין עם מי לדבר, ושבעצם יש.

הרעיון הזה מקבל עומק כשמסתכלים על יוסף הצדיק. על יוסף נאמר "וירא אדוניו כי ה' איתו", ורש"י מפרש: "שם שמיים שגור בפיו". כלומר, שם שמיים היה אצלו דבר רגיל, משהו שיוצא מהפה שוב ושוב ללא מאמץ. ובמדרש תנחומא מפורש שכאשר יוסף נכנס לשרת את פוטיפר, היה מתפלל בלחש ומבקש מה' שייתן אותו לחן ולחסד.

שימו לב לתמונה: לא באמצע בית כנסת ולא עם סידור ביד, אלא תוך כדי עבודה, בתוך בית זר. התפילה ליוותה את יוסף בתוך העבודה בבית פוטיפר, וזה פירוש הפסוק "כי ה' איתו". התפילה הקטנה והשקטה הזאת, בלחש, היא מה שליווה אותו.

ומה קורה ברגעים הקשים באמת? כמו ילד שהולך בחושך ואוחז ביד אביו, האדם העובר התמודדויות קשות יכול לפנות לה' ולבקש שוב ושוב: "תעזור לי, אני צריך אותך". שימו לב כמה פשוטות המילים האלה. מי שאי פעם הלך בחושך ואחז ביד של אבא יודע שאין צורך להסביר הרבה. מספיק להחזיק חזק.

המילה "תפילה" היא מלשון התחברות, ובאמצעותה דבק האדם בבוראו. מכאן נבין שתפילה היא לא רק בקשה, אלא קשר. וכשהקשר הזה נשמר לאורך היום, גם הבקשות הכי קטנות הופכות לחלק ממנו.

"ואני תפילה": כשהחיים עצמם נעשים תפילה

על כך אמר דוד המלך "ואני תפילה" (תהילים ק"ט ד').

וַאֲנִי תְפִלָּה

כיוון שהרבה להתפלל, מהות חייו הפכה לתפילה. הוא לא רק אמר תפילות, הוא היה תפילה. ומי שמכירים את ספר תהילים יודעים עד כמה הוא מלא בשיחות פשוטות כאלה, בבקשות, בקריאות ובתודות, בכל מצב שבו אדם יכול למצוא את עצמו. זו כבר הערה שלנו ולא של הרב פינקוס, אבל קשה שלא לראות איך המזמורים האלה מלמדים לדבר עם הקב"ה בכל מצב.

איך מגיעים לדרגה כזאת? הרב פינקוס מסביר שכדי להגיע לדרגה גבוהה זו צריך להתרגל לשתף את הקב"ה בכל חיינו. פעם אחר פעם, עד שמתרגל האדם שהקב"ה קרוב אליו יותר מכל אחד. אנחנו מציעים להתחיל מרגעים קטנים: בקשה אחת בבוקר, מילה אחת לפני פגישה, הודיה אחת בסוף יום.

הרמח"ל מסביר ב"דרך ה'" (חלק ד', פרק ה', סעיף ב') שהאדם נדרש לנהל את ענייניו בשכל ובתבונה, כלומר לעשות את שלו, לתכנן ולפעול. אבל העיסוק בצורכי העולם עלול להשקיע אותו בחומריות. לשם כך קבע הבורא את הצורך בתפילה.

והחלק היפה הוא מה שקורה אחרי כן. כאשר האדם מבקש מה' את כל צרכיו, ולאחר מכן יוצא לעיסוקיו, התפילה הופכת את כל ענייני העולם הזה הגשמיים לרוחניים. אותה משימה, אותו יום עבודה ואותה רשימת קניות, אבל עכשיו הם מתחילים מנקודה אחרת.

הרב פינקוס כותב על כך במילים חזקות: "כך הוא בכל ענייני האדם, אם יתפלל ויבקש עליהם תמיד בכל עת ובכל שעה, אז יהיה מאכלו ומשתהו, בגדיו וביתו וכל ענייני עולמו קדושים בקדושה עליונה, כיוון שבאו על ידי תפילה - הם קדושים ודבוקים בקב"ה" (שערים בתפילה, פרק הסיום). אוכל, שתייה, בגדים, בית. הדברים הכי יומיומיים, הכי פשוטים, ודווקא עליהם מדובר.

גם הפרנסה נכנסת לתפילה

גם המזונות נכנסים לתפילה, והבקשה עליהם היא יומיומית. המשנה ברורה (קנ"ז, ד') מביא בשם הזוהר את הטעם לכך: כדי שיבקש בכל יום על מזונותיו. מי שמבקש מדי יום על פרנסתו, נהיית פרנסתו מבורכת ורוחנית, כאילו הגיעה היישר מידו של הקב"ה.

כל אחד מאיתנו מכיר את הרגע הזה: החשבון בבנק, הדאגה ממה יהיה בחודש הבא, השיחה עם הבוס. לפי הדברים שהובאו כאן, גם שם יש מקום לתפילה, לא רק ברגע של משבר אלא כהרגל יומי. בקשה קטנה בבוקר, בלי להמתין עד שהמצב יהיה גרוע.

אז מה אפשר לקחת מכל זה לעצמנו, כבר היום? ניסוי קטן. בחרו רגע אחד ביום שבו אתם בדרך כלל רצים מהר, ובקשו בלב משפט אחד, בשפה שלכם: "תן לי כוח". "תעזור לי". "שיהיה טוב". לא צריך יותר. אם תעשו את זה שוב ושוב, אולי תגלו, כפי שמסביר הרב פינקוס, שהקשר הזה הופך עם הזמן לחלק מהיום.

ומי שרוצים לחבר את זה לפרק תהילים, אפשר לשלב את הבקשה האישית בתוכו. הפסוקים נותנים מילים כשהמילים שלנו נגמרות, והבקשה הקטנה שלנו מקבלת מקום בתוך תפילות של דורות. זו הצעה שלנו: לקרוא פרק אחד ולהוסיף בסופו משפט אישי משלכם.

אז בפעם הבאה שתשמעו את עצמכם אומרים "שיהיה בסדר" או "רק שיעבור היום הזה", עצרו לרגע ושימו לב: זו תפילה. אתם כבר באמצע שיחה. ואם יש לכם שם שאתם רוצים להתפלל עליו, או בקשה שמעיקה על הלב, שלחו לנו אותה ונאמר עליה פרק תהילים יחד. ובינתיים, עשו את הצעד הראשון: אמרו לו, בפשטות, "תעזור לי, אני צריך אותך".