וכל אשר יעשה יצליח: מה מסתתר בפסוק של העץ והמים

בפרק א׳ של תהילים, הפרק שפותח את הספר, מופיעה תמונה של עץ שתול על פלגי מים. ננסה להבין מה פירשו המפרשים על המילים שבסופה: וכל אשר יעשה יצליח

רבים מאיתנו פותחים את הבוקר עם רשימת משימות ארוכה, ובלב בקשה פשוטה: שיצליח. שהעבודה תלך, שהמעשים ישאו פרי, שלא נעבוד לריק. והנה בפרק הראשון של תהילים, כמעט בפתח הספר, מופיע פסוק שמדבר על הצלחה.

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ

בואו נעבור על הפרק לאט, נראה מה כתוב בו ומה אמרו עליו המפרשים, ונבין אילו הצלחות הוא מדבר עליהן. חשוב לומר כבר עכשיו: הפסוק הזה אינו הבטחה אוטומטית לכל מי שקורא אותו. הוא תיאור של אדם מסוים, ויש לשים לב מי הוא.

הפרק נפתח במילים הידועות:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב

מצודת דוד מסביר את הפתיחה כך: הפסוקים באים לספר בשבחו של האיש, ״זהו אשר לא הלך בעצת רשעים״. כלומר, לפני שמדברים על הצלחה, הפרק מתאר מי האיש שעליו מדברים. הוא מי שמתרחק מעצה רעה, מדרך של חטאים ומחבורה של לצים. ההצלחה אינה הנושא הראשון בפרק. היא מופיעה רק אחרי שהאיש כבר הוגדר.

אחר כך מגיע הפסוק שמסביר מה כן מושך אותו:

כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה

מצודת דוד מפרש: ״כי כל חפצו היה בתורת ה׳״. שימו לב לנקודה הזאת. לא כתוב שהוא מבצע מצוות מתוך חובה בלבד, אלא שזה החפץ שלו, מה שהוא רוצה ואליו הוא נמשך. מכאן ממשיך הפסוק לתמונת העץ.

המילה ״והיה״ מחברת בין שני הפסוקים. מצודת דוד מסביר אותה כך: ״ובעבור זה היה גמול שכרו להיות דומה לאילן הנטוע במקום המים שמגדל פירותיו בזמנו״. כלומר, התמונה של העץ היא התוצאה של מה שנאמר קודם, והיא מתארת את הגמול של האיש שחפצו בתורה. וזו נקודה שכדאי לשמור: ההצלחה בפסוק באה כגמול, כפרי של דרך.

ומה מיוחד בעץ הזה? הוא ״שתול״, ומצודת ציון מבאר שהכוונה נטוע. הוא נמצא על ״פלגי מים״, ומצודת ציון מסביר: ״אמת המים כמו נהר פלגיו״. אפשר לדמיין את ההבדל בין עץ שלידו תעלת מים לבין עץ שעומד בשדה יבש.

התמונה הזאת מלמדת משהו על הצלחה. עץ כזה אינו מצליח בגלל מאמץ גדול ברגע אחד. הוא מצליח כי השורשים שלו נמצאים במקום הנכון, והמים מגיעים אליהם יום אחר יום. כך אפשר להבין את הקשר שבין ״יהגה יומם ולילה״ לבין העץ: המים מגיעים בהתמדה, ולכן גם הפרי בא ״בעתו״, בזמנו הראוי, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי.

על המשך הפסוק, ״ועלהו לא יבול״, רש״י מסביר ש״לא יבול״ הוא ״לשון כמוש״, וכותב גם: ״אפילו הפסולת שבו לצורך היא״. גם החלקים הצדדיים של העץ, אלה שאנחנו נוטים לזלזל בהם, יש להם תועלת.

רש״י ממשיך ומקשר את זה לדברי חכמים: ״שיחתן של תלמידי חכמים לצורך היא וצריכה לימוד״, ומפנה למסכת עבודה זרה דף יט. כלומר, כשם שגם העלים של העץ הזה אינם מיותרים, כך גם שיחתם של תלמידי חכמים: יש בה צורך, וצריך ללמוד ממנה. עד כאן דברי רש״י, ואנחנו לא מוסיפים עליהם.

מה אפשר לקחת מזה ליום עבודה רגיל? בלי להכניס לרש״י דברים שלא כתב, אפשר לשים לב לכיוון: התמונה של העץ בפרק מדברת על חיים שבהם גם הפרטים הקטנים נושאים ערך. כשאנחנו מסתכלים על היום שלנו, עם הטלפונים הקטנים, ההכנות והשיחות הקצרות, אנחנו מוצאים שם הרבה ״עלים״ שאפשר להתייחס אליהם כאל חלק מהעץ ולא כפסולת.

וכל אשר יעשה יצליח: על מה מדובר?

עכשיו נגיע לסוף הפסוק, ״וכל אשר יעשה יצליח״. מצודת דוד מפרש אותו כך: ״ר״ל ובכל הנטיעות אשר ינטעו ממנו יצליח להיות כמותו״. המפרש מבין את ההצלחה כאן דרך תמונת העץ עצמה: מה שיצא ממנו, הנטיעות והצאצאים, יצליח להיות כמותו.

עוד עולה מדברי מצודת דוד על הפסוק שהצדיק מקבל שפע ואינו חסר דבר, ושהצלחתו מעידה על ישרות מעשיו, וכן שצאצאיו יהיו כמוהו. כלומר, יש כאן הצלחה שיש לה עומק: לא רק סיפוק של יום אחד, אלא יציבות שעוברת הלאה.

חשוב לדייק. הפסוק אינו אומר שכל מה שאדם מתחיל יצליח בלי קשר למה שהוא. הוא כתוב על האיש שפתח בו הפרק, האיש שחפצו בתורת ה׳. מי שקורא את הפסוק כאילו הוא סגולה שמבטיחה הצלחה בכל עסק, מוסיף על הפסוק דבר שלא כתוב בו. ואנחנו לא מוסיפים.

האם יש מנהג לקרוא את הפרק לפני יום עבודה?

כאן צריך לדבר ביושר. חיפשנו ולא מצאנו מקור מפורש שמתעד מנהג קבוע לקרוא דווקא את פרק א׳ לפני יום עבודה. ברשימות של פרקים לפרנסה מופיעים בדרך כלל פרקים אחרים, כמו כג, קד, קכח וקמה. פרק א׳ מופיע בעיקר בחלוקות הכלליות של ספר תהילים.

אז מה כן אפשר לומר? כדאי לזכור שקריאת תהילים נחשבת מנהג כללי של אנשים הפונים לה׳ ״בשעת רצון, בעת סכנה, ליד מיטת חולה, ובכל עת שאדם חש צורך בקרבה לבורא״. מי שרוצה לקרוא את הפרק לפני יום עבודה, יכול לעשות זאת כחלק מקריאת תהילים בכלל.

ומה בכל זאת יש בפרק הזה שמתאים לבוקר של עבודה? שלושה דברים פשוטים. הראשון: הוא מזכיר לנו מי האיש שעליו נאמרה ההצלחה, ושואל אותנו, בעדינות, באיזו עצה אנחנו הולכים. השני: הוא מציג תמונה של שורשים וזרימה, ולא של מאמץ חד־פעמי, וזה מרגיע. השלישי: הוא מזכיר שהפרי בא ״בעתו״, ושהזמן של ההצלחה אינו תמיד הזמן שאנחנו קבענו.

יש גם נקודה שקל לפספס. הפרק פותח בשבחו של האיש ובדרכו, עוד לפני שהוא מזכיר הצלחה. אפשר ללמוד מכך שכדאי לתת את הדעת על הדרך, ולא רק על התוצאה.

ולסיום, רעיון אחד שאפשר לשאת איתנו הלאה. העץ שבפסוק אינו עושה שום דבר מיוחד כדי להצליח, והוא נטוע במקום הנכון. אולי זה מה שאנחנו מבקשים כשאנחנו קוראים את הפרק: לא רק שהמעשים יצליחו, אלא שנהיה נטועים במקום שהמים זורמים בו, ושמשם יבוא הפרי בעתו.

בואו נקרא יחד את פרק א׳ בתהילים, בכוונה, מילה אחר מילה. נבקש מה׳ שיברך את מעשה ידינו ויכוון אותנו לדרך הישרה, ונסיים את הקריאה בתפילה שנהיה כעץ השתול על פלגי מים, נותנים פרי בעתו וממשיכים הלאה בביטחון.