מה קרה כשיהודי בן 75 הניח תפילין לראשונה באמצע טיסה?

יהודי שגדל בקייב ולא זכה לחגוג בר מצווה הניח תפילין לראשונה בחייו, במטוס שבדרך לבולגריה. הסיפור שלו מזכיר לכולנו שהדלת לא נסגרת אף פעם

בטיסה מישראל לבולגריה קרה רגע מיוחד שהפך טיסה רגילה לבר מצווה מאוחרת. הרב יוסף סלומון, שליח חב"ד בבולגריה, הציע לנוסעים היהודים שעל המטוס להניח תפילין. על פי הדיווח, יותר מ-15 יהודים נענו והצטרפו למצווה, בגובה של אלפי מטרים מעל הקרקע.

בין הנוסעים ישב יהודי בן 75 לצד אשתו. כשהרב פנה אליו, התברר שהוא גדל במשפחה בקייב, בתקופה שבה לא יכול היה לחגוג בר מצווה, אף ששני הוריו יהודים. כך קרה שמעולם לא חגג בר מצווה, ומעולם לא הניח תפילין. תחשבו על זה רגע: 75 שנה של חיים, ובכל השנים האלה הרגע הזה עוד לא הגיע.

וכמו שקורה לא מעט, התשובה הראשונה הייתה לא. על פי הדיווח, בתחילה האיש סירב להצעה. אבל אחרי שיחה עם הרב הוא השתכנע, והסכים להניח תפילין בפעם הראשונה בחייו. אנחנו לא יודעים מה נאמר באותה שיחה, וגם לא מה עבר לו בלב, ולכן לא נמציא. מה שאפשר לומר בבטחה הוא שהיה שם סירוב, ואחריו היה כן.

ואז קרה מה שאי אפשר היה לתכנן. אחד הנוסעים הכריז בפני כולם שמדובר למעשה בבר מצווה של יהודי בגיל 75, והנוסעים הצטרפו לשירה חגיגית לכבוד המעמד. טיסה שהתחילה כמו כל טיסה הפכה, לפחות לרגע, לחגיגה משפחתית גדולה, בלי הזמנות ובלי אולם.

עוד פרט קטן ומרגש: בהמשך התברר שהאיש הוא מוזיקאי, ולאחר הטיסה הוא שלח לרב קטע נגינה בגיטרה כאות תודה על החוויה. תודה בדרך שלו, במוזיקה.

שימו לב גם לפרט שקל לפספס: ההצעה לא הייתה רק לאיש אחד. הרב פנה לכל הנוסעים היהודים, ויותר מ-15 מהם נענו. זה אומר שהרגע המיוחד של האיש בן ה-75 נולד בתוך מעשה רחב יותר, של הצעה פתוחה שנאמרה לכולם, ושמישהו מצא בה את הדרך שלו חזרה. לפעמים מספיק שמישהו יעז להציע, ובמקום שבו כבר הכול נראה שגרתי, נפתחת דלת.

לרגע הזה הייתה משמעות נוספת עבור הרב סלומון. הוא התרחש בדיוק ביום שבו ציין 26 שנים מאז יצא לשליחות בבולגריה. כפי שסופר, כיום פועלות שם שש משפחות של שליחי חב"ד, ובנו של הרב משמש אף הוא שליח חב"ד בבולגריה. עשרים ושש שנים מאז יצא לשליחות, ובדיוק ביום הזה, מעל העננים, יהודי מניח תפילין בפעם הראשונה בחייו.

אנחנו לא נטען שמישהו תכנן את זה, ואין לנו דרך לדעת. אבל קשה לא לעצור על התזמון. מי שיוצא לשליחות ומתמיד בה שנים, לא תמיד יודע מתי ואיפה יראה פרי, ולפעמים הפרי מגיע ביום שבו הוא בכלל לא מצפה לו.

ומה מבקש מכולנו מי שיוצא לשליחות כזו? הרב סלומון עצמו הסביר מה עומד מאחורי ההצעה. לדבריו, "הרבי מלובביץ' לימד אותנו שכתוב כי 'לא יידח ממנו נידח'", והוא מוסיף שבמטוס, בהזדמנות כזו, "אסור לנו לשבת משולבי ידיים". ההשוואה שלו פשוטה וחדה: כמו שאם יהודי חסר לחם נעזור לו בגשמיות, "ככה גם ברוחניות זו אחריות שלנו".

מהמטוס אל שולחן השבת

הוא גם סיפר שבשבת סיפר את הסיפור בבית חב"ד מול האורחים, וביקש שכל אחד יסתכל על מי שלידו, שכן או חבר, ויעשה כמו שאמר: "כמו שאם היה חסר לו משהו בגשמיות היית נותן לו, תן לו גם את הרוחניות". כלומר, הסיפור לא נשאר במטוס. הוא יצא ממנו הלאה, אל השולחנות של מי שישבו שם בשבת.

ואיפה התהילים בכל זה?

עכשיו לחלק שהוא שלנו, והוא פרשנות שלנו בלבד, לא משהו שדווח על האיש או על הרב. מי שמכירים את מזמור כ"ז בתהילים ודאי עוצרים על הפסוק הזה:

כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַה' יַאַסְפֵנִי

ואי אפשר שלא לחשוב על הפסוק הזה כשקוראים על ילד שגדל בקייב, בתקופה שבה לא יכול היה לחגוג בר מצווה. אנחנו לא אומרים שהוריו עזבו אותו, חלילה, וגם לא שהוא הרגיש כך. אנחנו אומרים שיש בפסוק הזה הבטחה שקטה על אסיפה: שהקב"ה אוסף אליו את מי שהדרך נחסמה בפניו, ולא משנה כמה שנים עברו. ואולי בגלל זה כל כך מרגש לראות אדם שחוזר, גם אחרי 75 שנה.

וכשחושבים על זה, הרגע של בר המצווה הזה הוא לא רק של אדם אחד. מי שמכיר את הידיעה שבלב יהודי יש נקודה שלא כבתה, יבין למה הנוסעים הצטרפו לשירה. כך אנחנו מבינים את זה, ואנחנו משאירים את זה כפרשנות. את מה שקרה בלבו של האיש, רק הוא יודע.

ובדיוק כאן הלקח שלנו. לפעמים אנחנו מרגישים שמאוחר מדי: מאוחר להתחיל, מאוחר לחזור, מאוחר לקחת את מה שהשארנו בצד. הסיפור הזה מלמד שלא תמיד. אדם יכול להגיע לגיל 75, ועדיין להניח תפילין באמצע טיסה, ולשמוע נוסעים שרים לכבודו.

ויש כאן עוד מחשבה, שוב משלנו. הרב סלומון דיבר על אחריות, ולא על הצלחה. הוא לא אמר שצריך לשכנע, הוא אמר שאסור לשבת משולבי ידיים. וזה הבדל גדול: ההצעה שלנו היא החלק שמוטל עלינו, והתשובה נשארת אצל מי שמקבל אותה. כך אפשר להציע בלב שקט, גם כשמישהו אומר לא, כי כבר עשינו את שלנו.

והמסר השני הוא לכולנו, בהמשך לדברי הרב סלומון: להסתכל מי נמצא לידנו. שכן, חבר, ואצלנו גם קרוב משפחה או מישהו מהעבודה. לפעמים הצעה אחת פשוטה, ברוח טובה ובלי לחץ, היא כל מה שצריך. ואם מישהו אמר בהתחלה לא, זה עוד לא סוף הסיפור, כפי שקרה כאן.

אז נסיים בדבר קטן ואמיתי. אם יש לכם מישהו קרוב שאתם חושבים עליו, מישהו שחוזר בשקט או שעוד מחכה לרגע שלו, שלחו לנו את שמו לתפילה, ואמרו עוד פרק תהילים לזכותו. אנחנו מתפללים יחד, בלי להבטיח דבר, אבל בלב מלא תקווה שגם הרגע שלו יגיע בדיוק בזמן.