למה אומרים אשרי שלוש פעמים ביום, ומה מיוחד במזמור הזה?

הגמרא במסכת ברכות מספרת על מזמור אחד שהאומר אותו בכל יום נחשב בן העולם הבא. בואו נבין למה דווקא הוא, ומה בדיוק מסתתר בפסוק "פותח את ידך"

כמעט בכל תפילה אנחנו אומרים "אשרי", ולפעמים זה קורה כל כך מהר שאנחנו שוכחים לעצור ולשאול: למה המזמור הזה חוזר שוב ושוב? התשובה מתחילה בשורה אחת בגמרא, במסכת ברכות (דף ד, עמוד ב).

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה

שני הפסוקים הפותחים את התפילה הזאת הם בעצם מעין הקדמה. אחריהם בא מזמור קמ״ה בתהילים, "תהילה לדוד", והוא זה שעומד במרכז הגמרא. כך נאמר שם: כל האומר "תהלה לדוד" בכל יום שלוש פעמים, הוא בן העולם הבא. זו אמירה גדולה מאוד על מזמור קצר יחסית, ולכן שווה לעצור ולהבין אותה.

הקשר לשלוש פעמים ביום נראה כמעט מובן מאליו: מקובל לראות את שלוש הפעמים כנגד שלוש התפילות שבכל יום. וכך גם המנהג הרווח היום, לומר אשרי פעם אחת בפסוקי דזמרה, פעם אחת לפני קדושה דסידרא, ופעם אחת בתחילת מנחה. כך בעצם יוצא שמי שמתפלל בקביעות, אומר את המזמור שלוש פעמים בלי שהוא צריך להוסיף דבר.

כדאי לדעת שיש גם דיון בנוסח הגמרא עצמה. מסופר שבגרסת הרא״ש אין את המילים "שלוש פעמים", ואילו בטור וברוקח הן מופיעות. זה לא משנה את עצם החשיבות של אמירת המזמור כל יום, אבל זה מזכיר לנו שהראשונים עסקו בלשון הגמרא בדקדוק רב, ולא קיבלו כל מילה כמובנת מאליה.

ויש גם הבדל קטן בין תפילה לתפילה: הערוך השולחן מסביר שהמזמור נאמר פעמיים בשחרית ופעם אחת במנחה, בהתאמה לחזרת הקדושה. זו עוד דוגמה לכך שהסדר שאנחנו רגילים אליו נבנה מתוך מחשבה, ולא סתם כך.

מה זה אומר לנו בפועל? הרבה מאיתנו אומרים אשרי מתוך הרגל, ולפעמים הראש כבר בדברים אחרים: מה יש לבשל, מה צריך לסדר, מי מחכה בבית. זה טבעי לגמרי. אבל דווקא בגלל שהמזמור חוזר שלוש פעמים ביום, יש לנו שלוש הזדמנויות ביום להתחיל מחדש ולכוון את הלב, גם אם הפעם הקודמת עברה בלי תשומת לב.

ואולי זו בדיוק הנקודה. הגמרא לא מדברת על אירוע חד-פעמי ומרשים, אלא על שגרה: יום אחרי יום, תפילה אחרי תפילה. מעלה גדולה שנבנית מהתמדה פשוטה, בלי שום דבר מורכב, והיא פתוחה לכל אחד ואחת מאיתנו.

למה דווקא המזמור הזה?

עכשיו מגיעה השאלה שהגמרא עצמה שואלת: מה מיוחד בתהילה לדוד, שבזכותו האומר אותו זוכה לכזו מעלה? הגמרא בודקת שתי סברות ודוחה כל אחת מהן לבדה.

הסברה הראשונה היא שהמזמור מסודר לפי סדר האלפבית. אבל הגמרא מעירה שגם תהילים קי״ט מסודר כך, ושם האלפבית מופיע שמונה פעמים, כך שזו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. הסברה השנייה היא שהמזמור מזכיר את פרנסת כל הבריאה. גם כאן הגמרא דוחה, כי גם ההלל הגדול עושה זאת. המסקנה היא שהמעלה נובעת משילוב של שני הדברים יחד: סדר האותיות, והדגש על כך שהקב״ה מכלכל את כולם.

והנה הפסוק שבמרכז העניין:

פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן

זה הפסוק שמבטא את פרנסת כל חי. אפשר לראות בו את הבטחת הפרנסה, כפי שמלמדים בביאורי התפילה. יש בכך משהו עמוק: מי שאומר את הפסוק הזה כל יום מכריז בפה מלא שהפרנסה לא באה מהכוח שלנו, אלא מיד ה׳ הפתוחה.

אבל הרבינו בחיי מזכיר לנו נקודה חשובה: אין די באמירה בלבד, וההבנה של מה שהפסוקים רומזים היא חלק מהעניין. כלומר, ההבטחה שבגמרא אינה קסם של מילים. היא מזמינה אותנו לומר את המזמור בהבנה ובכוונה, ולא כמי שממלא חובה.

האות שחסרה

דבר מעניין נוסף נוגע לאות שחסרה. המזמור מסודר לפי האלפבית, אבל חסרה בו האות נו״ן. רבי יוחנן מסביר שהפסוק בעמוס (ה, ב) על נפילת ישראל נרמז בחסרון הזה. ורב נחמן בר יצחק מוסיף שדוד המלך ראה ברוח הקודש את הנפילה, והשלים אותה בפסוק שאחריו:

סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים

זו נחמה גדולה. גם במקום שבו חסר משהו, המזמור לא נעצר, אלא ממשיך ומחזק. כך גם בחיים: אנחנו פוגשים רגעים של חסר, ואשרי מלמד אותנו שה׳ סומך את הנופלים.

כדאי לשים לב גם לדרך שבה הגמרא בונה את הדיון. היא לא מסתפקת בהבטחה יפה ועוברת הלאה, אלא שואלת למה, בודקת, דוחה ומנסה שוב. זו דרך של כבוד למילים: מי שמבקש להבין מדוע מזמור מסוים נבחר, מראה שהוא לוקח ברצינות את מה שהוא אומר.

ומה קורה כשאנחנו עייפים, או כשהיום עמוס ואין כוח לכוונות גדולות? אפשר להתחיל בקטן. לעצור לפני "פותח את ידך", לנשום, ולומר את הפסוק לאט יותר מהרגיל. אפילו פעם אחת ביום של אמירה מודעת היא התחלה טובה, ואחר כך היא נבנית לאט ובשקט, עד שהמזמור הופך להיות חלק טבעי מהיום שלנו, ולא עוד משהו שממהרים לסיים.

יש בזה גם נחמה לימי המתח הכלכלי ולימי הדאגה. כשאנחנו אומרים בפה שה׳ פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון, אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו לא לבד במרוץ. זה לא תחליף למאמץ שלנו, אבל זה נותן לו מקום נכון בתוך התמונה הגדולה.

ונסכם מה למדנו. שלוש פעמים ביום, כנגד שלוש התפילות, אנחנו פוגשים את אותו מזמור שמשלב סדר, שבח ופרנסה. הגמרא רואה בו מעלה גדולה, והראשונים מזכירים לנו שהעיקר הוא להבין מה אנחנו אומרים. בפעם הבאה שתגיעו ל"פותח את ידך", עצרו לרגע, והרגישו שאתם מדברים אל מי שמכלכל את כולנו.

מוזמנים להצטרף אלינו ולומר תהילים בכל יום, ולהכניס את אשרי לתפילה שלכם בכוונה ובהבנה, וכך להרגיש קרבה גדולה יותר אל הקב״ה.