הצדיק שסירב להאמין: הסיפור מאחורי צום גדליה

יום או יומיים אחרי שסיימנו לתקוע בשופר ולברך זה את זה בשנה טובה, עוצר כל עם ישראל לצום. הסיפור שמאחורי היום הזה הוא לא רק היסטוריה רחוקה, אלא שיעור כואב על מה שקורה כשטוב לב פוגש רשעות שקשה להאמין בקיומה

אחרי חורבן בית המקדש הראשון הוגלו רבים מבני העם, ובעיקר נכבדיו, לבבל, ובארץ יהודה נשארה רק שארית פליטה קטנה. לא נכבדים ולא עשירים, אלא אנשים פשוטים, ששימשו כורמים ועובדי אדמה. מלך בבל, נבוכדנצר, מינה איש בשם גדליה בן אחיקם לשליט על אותה שארית שנותרה בארץ. גדליה קבע את מושבו בעיר מצפה, ואליו הצטרף גם ירמיהו הנביא. יהודים שברחו קודם לכן לאדום, למואב ולעמון החלו לשוב ולהתיישב בארץ, ונאספו אל גדליה.

תחת הנהגתו של גדליה קרה משהו שכמעט אף אחד לא העז לקוות לו אחרי החורבן - היהודים החלו לשקם את ההריסות ולעבד מחדש את האדמה שנפצעה. היה נדמה, לרגע, שאפשר להתחיל מחדש. שיש עתיד. שהחיים היהודיים בארץ ישראל, גם אחרי מה שעברו, לא הסתיימו. חז"ל ראו בגדליה צדיק, ומהמסופר עליו עולה שסירב להאמין שאדם עלול לבגוד בו.

אבל לא כולם שמחו בכך. ישמעאל בן נתניה, שהיה נצר לשושלת בית דוד, ראה בגדליה מתחרה על מקומו הטבעי, לדעתו, כמנהיג. מסופר שמלך בני עמון עודד אותו לפעול נגד גדליה, מתוך חשש מהתחזקות היישוב היהודי בארץ. אנשים שהיו קרובים לגדליה חשו שמשהו לא בסדר. לפי המסורת, יוחנן בן קרח, מפקד הצבא, הזהיר את גדליה במפורש מפני הסכנה, וביקש שגדליה יקדים ויפעל נגד ישמעאל בפעולת מנע, לפני שיספיק לפגוע. גדליה, מתוך אמון גדול וטוב לב, סירב להאמין שאדם יכול לתכנן דבר כזה כלפיו, ולא נענה לבקשה. הוא בחר לראות באנשים סביבו רק את הטוב, גם כשהעדויות אמרו אחרת.

בחודש השביעי, בסמוך לראש השנה, הגיע ישמעאל בן נתניה אל גדליה במצפה, ועימו עשרה אנשים חמושים, לכאורה כדי לחגוג יחד את החג ולשבת עמו לסעודה. במהלך אותה סעודה, כשאיש לא ציפה לכך, קמו ישמעאל ואנשיו והרגו את גדליה, ועימו גם את החיילים הבבלים שהיו שם. כך מתאר זאת הכתוב:

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה...וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת

התוצאה הייתה קשה בהרבה ממה שאפשר לתאר. השארית שנותרה בארץ, שרק החלה לנשום לרווחה ולראות אור בקצה המנהרה, נבהלה ונמלטה למצרים. עד לאותה סעודה, מצפה הייתה נקודת האחיזה האחרונה של יהודים בארצם - מקום שאליו התכנסו פליטים מהארצות השכנות, וששימש סימן לכך שעוד אפשר לחזור ולהתחיל מחדש. ברגע שגדליה נרצח, גם אותה נקודת אחיזה קטנה נעלמה כלא הייתה, והפחד שאחז בשארית היה גדול מדי מכדי להישאר במקום. כך, ברגע אחד, התאדו כל הסיכויים ליישוב יהודי מחודש בארץ ישראל - ולעשרות שנים ארוכות לא קמה בארץ שוב אוטונומיה יהודית. מה שנבנה בעמל, באמונה ובתקווה, קרס בסעודה אחת.

למה קבעו חז"ל את הצום דווקא על מותו של גדליה

כאן עולה השאלה שרבים שואלים: מדוע דווקא רצח של אדם אחד, ולא רק שרשרת אירועים בתוך תקופה שהייתה כולה גדולה מזה, זכה לתענית ציבור משלו, שממשיכים לקיים אותה עד היום? חז"ל השיבו על כך במשפט חד וכואב, ואמרו ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו. במילים אחרות - מותו של אדם אחד, כשהוא מנהיג ישר וטוב לב, יכול להיות אסון שקול לחורבן בית שלם. גדליה לא היה עוד קרבן מקרי. הוא היה הגחלת האחרונה שנותרה מהיישוב היהודי בארץ, ובכיבויה נסגר פרק שלם בתולדות עם ישראל.

יש שרואים בסיפור הזה גם תזכורת אחרת: החורבן לא נגמר ביום שנשרף בית המקדש. הוא המשיך להתרחש בהדרגה, בכל פעם שאבדה עוד אחיזה, עוד תקווה, עוד סיכוי להתחלה חדשה - עד שגם הגחלת האחרונה, שארית הפליטה שניסתה לשקם משהו מהחורבן, כבתה כליל. יש שרואים בבחירה לקבוע יום זיכרון דווקא לרגע הזה תזכורת שגם קצה חוט קטן, גם הזדמנות אחת שאבדה מתוך חוסר תשומת לב, יכולה להכריע גורל של דור שלם. הצום הזה, שמגיע ממש בסמוך לראש השנה, מזכיר לנו שגם אחרי שאנחנו מתפללים על שנה טובה, יש עוד עבודה פנימית לעשות - לא להירדם בשמירה, ולא לתת לטוב לב תמים להפוך לעיוורון.

מה אפשר לקחת מהסיפור הזה היום

הסיפור של גדליה נוגע בנקודה שכולנו מכירים מהחיים שלנו. יש רגעים שבהם אנחנו רוצים כל כך להאמין בטוב שבאדם, עד שאנחנו מסרבים לראות סימני אזהרה ברורים שעומדים ממש מולנו. גדליה לא היה תמים בגלל טפשות - הוא היה איש ישר, שפשוט לא הצליח לתפוס איך מישהו יכול לגמול רעה תחת טובה. ודווקא בגלל זה, הסיפור שלו כל כך כואב. יש שלומדים מכך שדווקא לכן נקבע יום הזיכרון לדורות, כדי שנזכור וניזהר.

יש בסיפור הזה גם צד נוסף, שלא פחות חשוב. הבעיה לא הייתה באמונה עצמה, אלא ברגע שבו הוזהר בפירוש ובחר להתעלם. גם אנחנו, לא פעם, ניצבים בדיוק באותה נקודה - בין הרצון הטבעי לראות רק את הטוב, לבין הצורך לפקוח עיניים כשמישהו קרוב אלינו מנסה להזהיר אותנו מפני משהו אמיתי. יש שלומדים מהסיפור הזה לא לחשוד בכל אדם, אלא דווקא להקשיב כשמישהו שאוהב אותנו ורוצה בטובתנו מתריע בפנינו, גם אם הלב שלנו רוצה להתעלם.

אנחנו, קוראים יקרים, נמצאים כבר בימי הרחמים והסליחות, ימים של תשובה ותפילה, ממש בפתחה של שנה חדשה. יום הצום הזה מוזמן להיות עבורנו לא רק זיכרון לאסון רחוק, אלא הזדמנות לבקש מהקב"ה שיזכה אותנו לראות את המציאות בעיניים פקוחות, לשמור על מה שיקר לנו, ולזכות סוף סוף לגאולה שלמה שבה כבר לא יהיה מקום לצומות של אבל אלא רק לימי שמחה וששון. מי שרוצה, מוזמנים לפתוח בימים אלו ספר תהילים ולומר כמה פרקים לעילוי נשמתם של כל הצדיקים שנפלו על קידוש ה', ולזכות ביחד לשנה של שלום, ביטחון ואחדות בתוך עמנו.