אשמנו בגדנו: מי חיבר את הווידוי שממלא את פינו בכל בוקר של סליחות

בכל בוקר של ימי הסליחות, וביתר עוצמה ביום הכיפורים, אומרים יהודים רבים את אותם עשרים וארבעה ביטויי וידוי בלי לעצור לרגע ולשאול מי בעצם חיבר אותם. התשובה מפתיעה - לנוסח הזה אין חתימה

"אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי. העווינו..." - הנוסח מוכר לכולנו כמעט מגיל ילדות, אבל מעטים עוצרים לשאול על המקור שלו. מי ישב וכתב את המילים האלה, ולמה הן מסודרות דווקא לפי סדר האלף-בית ולא, למשל, לפי חומרת החטא? מתברר שהתשובה לשאלה הראשונה פשוטה יותר משנדמה, והתשובה לשנייה עמוקה יותר משנדמה.

בניגוד לפיוטים רבים שיש להם מחבר ידוע בשם - חכם שאפשר לאתר את זמנו ומקומו - נוסח הווידוי "אשמנו בגדנו" אינו חתום על ידי איש. המקור הכתוב המוקדם ביותר שאותר לנוסח הזה הוא סידורי הגאונים מהמאה התשיעית - סידורו של רבי עמרם גאון וסידורו של רב סעדיה גאון, שניים מגדולי חכמי ישראל מהמאה התשיעית לספירה. כלומר, כבר לפני יותר מאלף ומאה שנה התפללו יהודים בנוסח דומה מאוד לזה שיוצא מפינו היום. אין בידינו שם של משורר או חכם שחיבר את הנוסח - נראה שמדובר בנוסח שהתגבש בתוך מסורת התפילה הציבורית, ולא ביצירה אישית של פייטן בודד. הוא חלק מסדר הסליחות עצמו, ולפי אחת ההבחנות, הוא אף שונה במעמדו מהסליחות שסביבו: הוא משמש כמסגרת חוזרת שמלווה את אמירת הסליחות, ולא כפיוט ייחודי הנקבע ליום מסוים. בסדר רב עמרם גאון מופיע הווידוי לצד רכיבים נוספים של הסליחות - פסוקי בקשה, תחנונים, ואמירת י"ג מידות הרחמים - כחלק ממארג תפילה שלם שנועד ללוות את הציבור בימי הרחמים והסליחות. הווידוי עצמו אינו נחשב לסליחה בפני עצמה, ואחריו אין ציון לאמירת י"ג מידות הרחמים - תפקידו העיקרי הוא לשמש כסיום וכמסגרת חוזרת לאמירת הסליחות, בכל פעם שהן נאמרות.

גם התוכן של וידוי קבוצתי - התכנסות ציבורית להודאה משותפת על חטאים - אינו המצאה של תקופת הגאונים. שורשיו נטועים כבר בתנ"ך: בספר נחמיה, בפרק ט, מתואר וידוי ציבורי שבו העם מתכנס ומודה יחדיו על עוונותיו. הנוסח המדויק והמסודר לפי האלף-בית כפי שאנחנו מכירים אותו התגבש מאוחר יותר, אבל הרעיון של עמידה משותפת מול ה' ואמירת "ואנחנו הרשענו" (נחמיה ט, לג) בלשון רבים - הוא רעיון עתיק בהרבה מהנוסח הכתוב שיש בידינו. יחד עם הנוסח עצמו מובאת גם הקדמה, שלפיה מי שמתחרט על עוונו "בלב נשבר ובדמעה" וקובל על עצמו שלא לחזור על העבירה - זוכה לטוב, וזהו למעשה התנאי שהופך את אמירת המילים מהרגל טכני לתפילה של ממש.

למה דווקא לפי סדר האלף-בית?

זו אולי השאלה המסקרנת ביותר: למה לא לסדר את החטאים מהחמור לקל, או מהשכיח לנדיר? הבחירה בסדר האלף-בית, עשרים וארבעה ביטויי וידוי מ"אשמנו" ועד האות ת', יוצרת תחושה של רשימה ממצה - כאילו הכול, מא' ועד ת', נכלל בווידוי הזה. אף אחד לא יכול לומר "זה לא נוגע לי", כי הרשימה עוברת על פני כל האותיות, כלומר על פני כל תחום החיים.

יסוד הדיבור על החטא במילים מפורשות, ולא רק בהרהור הלב, מבוסס כבר על ניסוחו של הרמב"ם למצוות התשובה. הרמב"ם כתב שעיקר הווידוי הוא לומר בפה: "אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך" - כלומר, אי אפשר להסתפק בהרגשה פנימית של חרטה, יש צורך להוציא את הדברים במילים, בקול, מול הריבונו של עולם. אפשר לראות בנוסח "אשמנו בגדנו" הרחבה מסודרת ומפורטת של אותו עיקרון: לא רק הודאה כללית, אלא מנייה שיטתית של סוגי החטאים, כדי שהווידוי יהיה שלם ולא חלקי.

נקודה נוספת שבולטת בנוסח, ולעיתים חומקת מתשומת הלב, היא הלשון: "אשמנו" ולא "אשמתי", "בגדנו" ולא "בגדתי". הנוסח כולו כתוב בלשון רבים. פרופ' ידידיה שטרן הצביע על כך שהבחירה הזו אינה מקרית - היא מבטאת רעיון של אחריות קהילתית ולא רק אישית. גם מי שלא חטא באופן אישי בחטא מסוים, שותף בהודאה משותפת של הציבור כולו, כחלק מהזהות הכללית שהוא נמנה עליה. כך הווידוי הופך מהצהרה פרטית להצהרה של קהילה שלמה שעומדת יחד מול ה' ואומרת: כולנו בזה יחד, ולכן כולנו מבקשים סליחה יחד.

מה מסתתר מאחורי כל מילה

מעבר לסדר האלפביתי החיצוני, יש מי שהצביעו על כך שיש היגיון פנימי גם בתוכן המילים עצמן. לפי פרשנותו של הרב חגי לונדין, סדר המילים בווידוי אינו רק רשימה טכנית אלא מתאר מעין תהליך של הידרדרות - החל מ"בגדנו", שמתפרש כבגידה ראשונית באדם עצמו, במי שהוא אמור להיות, ועד למילים חמורות יותר לקראת סוף הרשימה. לפי קריאה זו, כל מילה בנוסח אינה רק תיאור של מעשה חיצוני, אלא של מצב פנימי מסוים - ולכן אמירת המילים בריצה, בלי לעצור לרגע ולחשוב על המשמעות שלהן, מחמיצה חלק מרכזי מהמטרה של הווידוי כולו.

אולי בגלל זה נהגו קהילות שונות לחזור על הווידוי יותר מפעם אחת בתוך אותה תפילה - יש שמספרים שביום הכיפורים חוזרים עליו כמה פעמים במהלך היום, כדי לתת לו הזדמנות נוספת לחדור פנימה בכל פעם מחדש. מנגד, מובא גם שהגאון מווילנה נהג לומר את הווידוי פעם אחת בלבד בכל אמירת סליחות.

כך או כך, הנוסח שממשיך ללוות אותנו כבר יותר מאלף שנה לא נועד להיאמר כמסמך רשמי חתום. הוא נועד להיאמר יחד, בקול, בלשון רבים - כי הרעיון שעומד בבסיסו הוא שאנחנו לא עומדים לבד. בפעם הבאה שנגיע לאותן שורות בסליחות, אולי כדאי לעצור רגע אחד נוסף ליד כל מילה, ולזכור שדורות רבים לפנינו אמרו מילים כמעט זהות, באותו סדר אלפביתי, מתוך אותה תקווה לסליחה וחסד. יש בכך משהו מחזק דווקא: אנחנו לא ממציאים את הבקשה מחדש בכל שנה, אלא מצטרפים לשרשרת ארוכה של קולות שקדמו לנו, וממשיכים אותה הלאה.

מי שרוצה להוסיף על כך עוד רגע של קרבה, מוזמנים לפתוח יחד גם בכמה פרקי תהילים - הם הולכים יד ביד עם הווידוי, ומזכירים לנו שגם אחרי הווידוי יש תמיד מקום גם לבקשת ישועה וחסד.