אתם אומרים סליחות כל בוקר - אבל האם אתם באמת שם?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

5 בבוקר, עיניים חצי עצומות, ומילים שכבר יודעים בעל פה. מה קורה כשעוצרים לרגע אחד אמיתי באמצע הסליחות

השעון מצלצל ב-5 לפנות בוקר. קמים, מגרדים בעיניים, נוסעים לבית הכנסת, אומרים סליחות במהירות שיא - ומרגישים שסימנו וי. "עשיתי סליחות, אני בסדר". ובכן, זו בדיוק הטעות הכי נפוצה שיש. ולמען האמת, יש עוד כמה טעויות שכדאי להכיר, כי בין לומר מילים לבין שהן באמת יעברו דרכנו יש הבדל עצום - ההבדל בין תפילה אמיתית לבין התעמלות עם השפתיים. וכל שנה מחדש, באותם ימים בדיוק, חוזרת אותה שאלה: האם אנחנו באמת שם, או שאנחנו רק עוברים תנועה שכבר מוכרת לנו בעל פה.

הטעות הראשונה היא להתייחס לסליחות כמו למשימה ברשימת מטלות: לכתוב מייל לבוס, לקנות חלב, להגיד סליחות. שלושה סעיפים שאפשר לסמן עליהם וי ולהמשיך הלאה. אבל סליחות זה לא צ'ק-ליסט - זה תהליך. אפשר לעבור על כל המילים, מהראשונה עד האחרונה, בלי שהן עברו דרכנו בכלל. ואז, למרות שיצאנו מבית הכנסת עם תחושה שעשינו את שלנו, בעצם לא עשינו כלום - רק זזנו עם השפתיים, בזמן שהלב היה במקום אחר לגמרי.

הפתרון פשוט, אבל הוא דורש עצירה אחת אמיתית: במקום לרוץ על המילים כמו שרצים לסיים מבחן בזמן, אפשר לבחור משפט אחד ולתת לו לחדור. לא את כל הסליחות, לא את כל התפילה - רק משפט אחד. הסליחות פותחות במילים "אל ארך אפיים" - ואם עוצרים שנייה ומכוונים אליהן באמת, אפשר פתאום להרגיש את זה: ה' ארך אפיים, הוא רואה אותנו כל יום, ואתמול, ובשנה שעברה, ובכל השנים שלפני זה - ובכל זאת לא ויתר עלינו. וכשמגיעים למילים "ורב חסד" - אותו הדבר בדיוק קורה. כל נשימה, כל בוקר שקמנו בו, כל דבר טוב שקרה לנו במהלך היום, גם הקטן שבקטנים - הכול חסד. זה ההבדל בין לומר מילים על ה', לבין להתכוון אליהן ממש. ואז, פתאום, הן הופכות מתיאור יבש לתפילה חיה.

הטעות השנייה קשורה למי שאנחנו חושבים עליו כשאנחנו אומרים סליחות. יש תרגיל קטן שממחיש את זה טוב, ואפשר לנסות אותו ממש עכשיו: לקחת רגע ולכתוב שלושה שמות של אנשים שפגעו בנו השנה. כנראה שזה לא היה קשה במיוחד - השמות עולים כמעט מעצמם. עכשיו לנסות לחשוב על שלושה אנשים שאנחנו פגענו בהם. הרבה יותר קשה, נכון? הזיכרון פתאום מתחיל לגמגם. וזה בדיוק המנגנון שגורם לרוב האנשים לצאת מהסליחות עם תחושה של "טוב, אני בעצם קורבן" - במקום לצאת עם תחושה של "יש לי עבודה לעשות". וכשרוב האנרגיה הולכת לזכור מי פגע בנו, כמעט לא נשאר מקום לשאלה החשובה באמת: את מי אני פגעתי, ומה אני עושה עם זה.

הרמב"ם, בהלכות תשובה פרק ב', כותב שתשובה אמיתית היא "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד". במילים פשוטות: לא מספיק להתחרט על מה שקרה, ולא מספיק להרגיש רע לרגע ואז להמשיך הלאה. צריך לזהות בדיוק מה עשינו, מי נפגע מזה, ולהחליט בפנים שזה משתנה - לא כהצהרה יפה, אלא כמשהו שבאמת קורה בפעם הבאה. וזה בדיוק ההפך מלהישאר תקועים בתחושת הפגיעה שחווינו מאחרים, כי כל עוד אנחנו רק סופרים את מי שפגע בנו, אנחנו לא ממש עובדים על עצמנו - אנחנו רק מנהלים רשימה.

למה סליחות זה כמו חדר כושר, לא אירוע חד-פעמי

הטעות השלישית היא לחשוב שסליחות זה עניין של פעם אחת - שאם אמרנו אותן, ובאיזשהו רגע גם התרגשנו קצת, אפשר לסמן וי לכל התקופה. חז"ל קבעו את הסליחות כמנהג יומי, וזה לא במקרה: הרעיון הוא ללמד שבקשת סליחה היא לא אירוע חד-פעמי אלא הרגל, ממש כמו שאר ההרגלים שבונים בחיים. בדיוק כמו כושר גופני - אי אפשר ללכת פעם אחת לחדר כושר, להזיע קצת, ולצפות לשרירי בטן. צריך לחזור, יום אחרי יום, גם כשלא מתחשק וגם כשנדמה שכבר אמרנו את זה אתמול.

ומה בעצם קורה כשחוזרים על אותו משפט יום אחרי יום, גם כשבחוץ נראה שכלום לא השתנה? קצת כמו באימון גופני - השריר לא נבנה מהאימון האחד שבו הרגשנו הכי הרבה, אלא דווקא מהחזרה השקטה שלא תמיד מרגישים אותה בזמן אמת. אפשר להגיד את המילים "אל ארך אפיים" עשר פעמים ברציפות ולא להרגיש כלום מיוחד באף אחת מהן, ואז, פתאום, באחת הפעמים, הן נוגעות. וזה בדיוק העניין בחזרה היומית על הסליחות - היא לא נמדדת ברגע הבודד שבו התרגשנו, אלא במה שהיא בונה בשקט, לאורך זמן, גם בבקרים שבהם לא הרגשנו כלום.

ועם המחשבה הזאת על חזרה ובנייה לאורך זמן, אי אפשר שלא לחשוב על הפסוק שנוהגים לומר בימים האלה:

כי עמך הסליחה למען תיוורא (תהילים ק"ל, ד')

הפסוק הזה, אם עוצרים לרגע איתו, כאילו הופך את הסדר שהיינו מצפים לו. לא קודם פוחדים מה' ואז מבקשים סליחה - אלא דווקא ההפך: הסליחה עצמה היא זו שבונה בתוכנו את היראה. כל פעם שחוזרים ומבקשים, גם אם זה בפעם המאה, בונים עוד קצת מהקשר הזה, גם אם באותו רגע לא מרגישים שום דבר מיוחד. ואולי בדיוק בשביל זה חוזרים על הסליחות כל בוקר במשך תקופה שלמה - לא כי פעם אחת לא מספיקה, אלא כי הקשר הזה נבנה לאט, שכבה אחר שכבה.

מי שמכיר את התחושה הזאת - להגיע לסליחות מתוך הרגל, ולצאת מהן בלי שדבר באמת זז בפנים - יודע כמה זה מתסכל. אבל התיקון לא דורש מהפכה שלמה. בפעם הבאה שמגיעים לסליחות, גם אם זה שוב ב-5 לפנות בוקר ועם אותן עיניים חצי עצומות, אפשר לנסות רגע אחד של כוונה אמיתית במקום שעה שלמה של מלמול. רגע אחד כזה שווה המון, וזה, בניגוד לחלב שקונים בדרך הביתה, ממש לא משהו שאפשר לסמן וי ולשכוח - הוא נשאר.

בימים שבהם כולנו מבקשים סליחה ומחילה, אפשר להוסיף עוד רגע קטן אחד: לומר פרק תהילים, או לשלוח שם של מישהו יקר לתפילה. כל תפילה כזו, גם הקצרה ביותר וגם זו שנאמרת בחיפזון בין דבר לדבר, מצטרפת לאותם רגעים קטנים של כוונה אמיתית - ואלה, בסופו של דבר, הרגעים שבאמת משנים.