למה ה' דווקא "הרעיב" את עם ישראל כדי להאכיל אותו?

בבית סוהר בנורווגיה מקבלים הפושעים הכי מסוכנים חדר עם טלוויזיה, מטבח וחלון ליער - וזה בדיוק הסיפור שמסביר למה ה' בחר להאכיל את עם ישראל בדרך הכי לא נוחה שיש

תארו לעצמכם בית סוהר שבו האסירים - כולם עברייני חומרה שביצעו את הפשעים הקשים ביותר - גרים בחדרים פרטיים עם טלוויזיה במסך שטוח, מקרר קטן וחלון גדול שמשקיף ליער. הם מבשלים לעצמם, מתאמנים בחדר כושר משוכלל ולומדים במרכז מוזיקה. אין סורגים על החלונות. זה לא דמיון - זה בית הכלא "האלדן" שבנורווגיה, המוגדר כבעל רמת האבטחה הגבוהה ביותר במדינה.

כשעיתונאים מכל העולם הגיעו לשאול את מנהל בית הכלא איך ייתכן שפושעים מקבלים תנאים כאלה, התשובה שלו הייתה חדה: "בית המשפט גזר עליהם עונש אחד בלבד - שלילת החופש שלהם... היא לא גזרה עליהם רעב, חוסר כבוד או השפלה. בזמן שהם פה, אנחנו דואגים להם להכל, כדי שיישארו בני אדם". עונש קשה שמלווה בדאגה מוחלטת לכל צורך - זו בדיוק התפיסה ששולחת אותנו אלפי שנים אחורה, לתקופת הנדודים במדבר.

בפרשת עקב, שאותה קוראים השבת, משה רבינו מתאר את החסדים שה' עשה עם עם ישראל במדבר. באמצע התיאור, ממש בין הנס של הנעליים שלא נקרעו לנס הבגדים שגדלו עם הילדים, מופיע פסוק שמצריך הסבר:

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן... לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם

ה' "עינה" ו"הרעיב" את העם - ואז האכיל אותו במן, לחם פלאי ומתוק מהשמיים. איך עינוי ורעב מתיישבים עם המתנה הכי מפנקת שיש?

המגיד מדובנא, אחד ממגידי הדורות, מסביר את זה בצורה שנוגעת ישר בטבע האנושי. לתענוג גשמי יש תאריך תפוגה מהיר מאוד. אדם שקונה רכב חדש או אוכל במסעדה יוקרתית - ביום הראשון הוא בשמיים מרוב התרגשות. אבל אחרי חודש של אותו רכב, אותה מנה בכל יום, ההתרגשות נעלמת. הדבר הופך למובן מאליו, וההוא כבר מחפש את הדבר הבא - ולפעמים אפילו מסתכל בקנאה על מה שיש לשכן.

כדי שהמן לא יהפוך אף פעם ל"מובן מאליו", ה' בחר לתת אותו בדרך שמשאירה את העם בדריכות מתמדת: אי אפשר היה לשמור מן ליום המחרת. כל לילה, עם ישראל הלך לישון בידיעה ברורה שברגע זה אין להם אוכל למחר בבוקר. ה"עינוי והרעבון" לא היו פיזיים בפועל - הם היו פסיכולוגיים: תלות יומיומית, מוחלטת, בחסד ה'. ודווקא בזכות התלות הזו, כל בוקר מחדש כשהמן ירד, ההתרגשות וההכרת תודה היו אמיתיות לגמרי, לא פעולה שגרתית. אלה שחוו פעם תקופה של חוסר ודאות יומיומי מבינים בדיוק את התחושה הזו של דריכות מתמדת שלא נותנת מקום לשגרה.

למה זה נמשך דווקא 40 שנה?

יש כאן שאלה גדולה יותר, על העונש עצמו של הנדודים במדבר. כשמסתכלים על חטאי דור המדבר, יש חוסר פרופורציה מעניין: כשעם ישראל חטא בחטא החמור של "בעל פעור", העונש היה מיידי ואכזרי - מגפה שכילתה את החוטאים במקום. לעומת זאת, בחטא המרגלים, ה' גזר על העם לנדוד ארבעים שנה שלמות במדבר, עד שדור שלם יתחלף. למה דווקא כאן העונש הומר בטלטול כל כך ארוך ומתיש, כשלדור עצמו היה עדיף להיכנס לארץ ישראל מיד - והרי בשביל החוטאים ממש נגזרה מיתה בכל מקרה?

החתם סופר עונה על השאלה הזו במשל שמזכיר בול את בית הכלא הנורווגי: תארו לעצמכם אדם שמרד במלך ונידון למוות. המלך, מתוך רחמים, מוכן להמיר את גזר הדין - 40 שנות מאסר או הגליה ביער - אבל מציב תנאי ברור: "אני מסכים לשלוח אותו ליער רק אם יש לו משפחה עשירה שתשלח לו אוכל, בגדים ושמירה בכל יום. כי אם לא, הרי הוא ימות שם ברעב או שחיות יטרפו אותו, ואז מה עשינו בזה? עדיף כבר שייהרג עכשיו ולא בייסורים. אך האם יעלה על הדעת שאני, המלך, אממן מהקופה שלי את האוכל והבגדים של מי שמרד בי?"

הנמשל, לפי החתם סופר: אצל חוטאי בעל פעור, החטא היה ניתוק מוחלט מה' - ולכן העונש היה קצר וסופי. אבל בחטא המרגלים, ה' רצה להראות לעם ישראל שלמרות שחטאו, ולמרות שנגזר עליהם עונש של 40 שנות נדודים במדבר השמם - הם עדיין הילדים שלו. ה' גזר עליהם את שלילת החופש ואת ההגעה לארץ ישראל, אבל אמר, כביכול: "אני בעצמי אהיה המשפחה שתממן אתכם בכלא של המדבר." מלך בשר ודם לא היה מפרנס אסיר שמרד בו - אבל מלך מלכי המלכים הקיף את "האסירים" שלו בענני כבוד כדי לשמור עליהם מנחשים ועקרבים, הוציא להם מים מסלע בכל יום, והוריד להם מן מהשמיים - במשך כל 40 שנות העונש.

לא לבד אף פעם - גם היום

בתהילים קמ"ח מכריז דוד המלך:

וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ... לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ

להיות "עם קרובו" של ה' זה לא רק לקבל שפע כשמתנהגים יפה. הקרבה הזו מתבטאת גם כשצריך להעניש ולהוכיח - "אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ". דווקא בתוך העונש, ה' לא נטש.

אי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים את זה, על הרגעים שלנו - אלה שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו "בעונש" בלי לדעת בכלל למה. תקופות של המתנה ארוכה ומתישה, ערפל שלא מתפזר, דלת שלא נפתחת. הפרשות האלה נמצאות תמיד בתוך "שבע שבתות הנחמה" שאחרי תשעה באב - וזה בעצמו מסר: גם כשאנחנו בתוך המדבר האישי שלנו, הקדוש ברוך הוא ממשיך לספק לנו את ה"מן" שלנו, יום יום, כדי לשמור עלינו קרובים אליו ולא רחוקים.

מי שמכירים את הרגע הזה של לילה שנרדם בלי לדעת מה יביא הבוקר - יודעים כמה זה מפחיד. אבל הסיפור של המן מלמד שבדיוק אז, כשהכי תלויים, ה' הכי קרוב. אולי בגלל זה כדאי, ברגעים של חוסר ודאות, לפתוח פרק תהילים ולומר אותו - לא כפעולה טכנית, אלא כדרך להזכיר לעצמנו שהתלות הזו היא לא חולשה, היא הזמנה לקרבה.

שתפו את הכתבה עם מי שזקוק היום לתזכורת שהוא לא לבד, ואם יש בסביבתכם מישהו שעובר תקופה של המתנה או חוסר ודאות - זה הזמן לשלוח את השם שלו לתפילה, ולומר יחד פרק תהילים לזכותו.