למה הבית שלכם הוא בית המקדש הפרטי שלכם בקיץ הזה?

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>​

עומס הילדים והלחץ שמצטבר בבית עלולים להפוך את החופש הגדול לתקופה מתישה. הרב יוסף ביטון מסביר איך מבט חיובי אחד הופך אותו לרגוע ומלא שמחה

כבוד הרב, לעיתים קרובות בתקופת החופש נוצרים לחץ, מתח וחוסר סבלנות בתוך הבית - כך נפתחה שאלה שהופנתה לרב יוסף ביטון. איזו עצה יש לו להתמודדות עם מצב מורכב כל כך, שכל כך הרבה בתים מכירים דווקא בימים האלה, כשהילדים בבית כל היום, סדר החיים הרגיל מתהפך והעצבים קצרים יותר מהרגיל? התשובה שלו לא מתחילה בטיפים לניהול זמן ולא בהצעות מעשיות לחלוקת מטלות בין בני הבית. היא מתחילה במשפט אחד פשוט, שמשנה מהיסוד את כל זווית ההסתכלות על הבית.

הרב ביטון פותח בתמונה שמשנה את המבט על הבית מהיסוד. לדבריו, ביתו של האדם הוא למעשה בית המקדש הפרטי והקדוש שלו. האישה, הוא מסביר, היא כעין השכינה המגדלת את הילדים במסירות, בזמן שבן הזוג טרוד בלימוד התורה או בעיסוקיו האחרים. זו לא מליצה יפה בעלמא - זו הנקודה שממנה, לדברי הרב, צריך להתחיל להסתכל אחרת על כל מה שקורה בין ארבעת הקירות בכל יום מימי הקיץ. כשמסתכלים על הבית כמקום קדוש, גם הבלגן שנשאר אחרי הצהריים וגם הצעקות שמתפרצות לפעמים נראים אחרת לגמרי.

מכאן נובעת המסקנה המעשית שהרב מציע. דווקא בזמן שאדם נמצא הרבה בבית, בימי החופשה והקיץ, עליו להעריך ולכבד את העמל הרב והאינסופי שמושקע שם מדי יום. הוא קורא להתרכז ביגיעה המרובה של בת הזוג, להביט בילדים ולזכור עד כמה הם מתאמצים ומתמודדים בגבורה עם קשיי הדור המבלבל הזה. ולבסוף, הוא מציע הרגל פשוט וזמין לכל אחד: לחנך את עצמו לומר לעצמו, ברגע שהוא פוסע לתוך הבית, שהוא מפעיל אך ורק את הראייה החיובית והטובה שלו. לא אחרי שהיום נגמר טוב, לא אחרי שהבית מסודר - ממש ברגע הכניסה, לפני שקורה משהו.

כדי להסביר את ההבדל בין שתי הדרכים להסתכל על אותו בית בדיוק, מביא הרב ביטון אמרה ידועה: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". הכסיל, הוא מסביר, נכנס הביתה ומתמקד תמיד בצד השמאלי - הוא רואה רק את החסרונות ואת הבלגן, נכנס ללחץ פנימי, ומגיע מהר מאוד לידי כעס וקפידה. החכם, לעומתו, מתמקד בצד הימני. הוא רואה את העמל הכביר של האישה, את ההשתדלות המרגשת של הילדים, ואת הניצחון היומיומי שלהם על היצר בדור המורכב הזה. שני אנשים יכולים להיכנס לאותו הבית בדיוק, ולצאת ממנו עם שתי חוויות שונות לגמרי - הכול תלוי לאיזה כיוון הם בוחרים להסתכל קודם.

אתם ודאי מכירים את הרגע הזה - הדלת נפתחת אחרי יום ארוך, והעיניים נופלות קודם כול על מה שלא בסדר. העצה של הרב ביטון לא מבטלת את התחושה הזאת ולא מתעלמת ממנה. היא רק מזכירה שיש עוד שכבה שלמה בבית שאפשר לבחור להסתכל עליה קודם, ושהבחירה הזאת - איזו שכבה רואים ראשונה - היא זו שקובעת איך כל השאר בבית מרגיש.

מה קורה בבית כשמסתכלים עליו בעין טובה

לפי הרב ביטון, ההבדל בין שני המבטים האלה הוא לא עניין של אופי או מזל - הוא בחירה שחוזרת על עצמה כל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום. כאשר כל המחשבה מרוכזת בטוב ובחיובי, הלחץ והמתח מתפוגגים כמעט מאליהם. זו לא טכניקה מסובכת שלוקחת שבועות ללמוד - זו החלטה שמתקבלת מחדש בכל פעם שדלת הבית נפתחת, ואפשר להתחיל לתרגל אותה כבר היום, בכניסה הבאה הביתה.

ולתמונה הזאת, אומר הרב, יש גם צד עמוק יותר. כשהקדוש ברוך הוא רואה מן השמים שאדם משתדל להשפיע חסד, שלום וטוב על ביתו, ומביט בבני משפחתו בעין טובה ורחבה - הוא משפיע עליהם בחזרה רוגע, אחדות, שמחה ואהבה. וכך, לדבריו, כל ימי הקיץ והחופשה עוברים על בני הבית בשלום, בבריאות ובשלווה. זו לא רק עצה פסיכולוגית לניהול הבית - זו הבטחה על מה שקורה כשמזמינים את השכינה להישאר בפנים.

ואי אפשר שלא לחשוב, כשקוראים את הדברים, על התיאור שנותן פרק קכ"חבתהילים לבית שבו כל אחד מבורך במקומו:

אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך

גפן פורייה, זיתים שגדלים סביב לשולחן - תמונה של בית שבו הברכה לא באה מבחוץ, אלא צומחת מתוך מה שכבר יש בפנים. בדיוק כמו העצה של הרב ביטון: לא לשנות את הבית, לא לחכות לחופשה שקטה יותר או לילדים רגועים יותר, אלא לשנות את הזווית שממנה מסתכלים על מה שכבר יש שם.

העצה הזאת מקבלת משמעות מיוחדת דווקא בימי בין הזמנים, כשהשגרה משתנה, הילדים בבית מהבוקר ועדיפויות היום מתערבבות אחת בשנייה. זה בדיוק הזמן שבו קל יותר להיתפס למבט של הכסיל, ודווקא בגלל זה, לפי הרב ביטון, זה גם הזמן שבו הבחירה להסתכל בעין טובה עושה את ההבדל הכי גדול. לא צריך לחכות שהבית יירגע כדי להתחיל ליישם את זה - אפשר להתחיל דווקא באמצע העומס, ברגע הזה ממש, בכניסה הבאה מהחוץ פנימה.

מי שמרגישים שהבית שלהם זקוק לקצת מהרוגע הזה, יכולים לקחת רגע באמצע היום העמוס, לומר פרק תהילים אחד ולהקדיש אותו לשלום הבית שלהם - ושל כל מי שיקר להם. אין צורך לחכות לרגע מושלם או לבית שקט לגמרי כדי לעשות את זה - אפשר ממש עכשיו, באמצע היום, עוד לפני שהערב מגיע. ומי שהעצה הזאת נגעה בהם, מוזמנים לשתף אותה עם עוד בית שיכול להיעזר בה. לפעמים זה בדיוק המשפט הקטן שמזיז הכול.